בעלי-חיים בבית המשפט

​

אין היום מחלוקת אמיתית על כך שלבני אדם ישנן חובות ואחריות כלפי בעלי-חיים אחרים. עיקרון זה מבוטא בצורה יפה ביותר בסעיף הראשון של חוק צער בעלי חיים הגרמני, כמו גם בחקיקה המתקדמת של מדינות רבות בעולם. רבים רואים את החובות האלו כמבוססות על עיקרון השוויון: עקרון השוויון תובע מאתנו להתחשב בכל אחד בהתאם לצרכיו. אנו נדרשים להיות עוורי-צבעים ביחס לגזע, מגדר, נטייה מינית, גיל, אינטליגנציה, מעמד אזרחי, סטטוס בריאותי וכיוצא באלו. כל אלו הם רלוונטיים רק כאשר נגזר מהם צורך ייחודי (כגון הצורך של ילד בהגנה פטרנליסטית או הצורך של קבוצות מיעוט מופלות באפליה מתקנת). בדומה לכך, התעלמות מהאינטרסים של בעלי-חיים לא אנושיים, רק משום שהם אינם שייכים למין homo sapiens היא סוג של גזענות פסולה. למרות שאנו בורים – במידה רבה בורים מתוך בחירה – לגבי החיים המנטליים של בעלי-חיים והצרכים המורכבים שלהם, אנו מכירים היטב חלק מהצרכים האלו. חזירים זקוקים לחברה של חזירים. חולדות זקוקות לסביבה מעניינת, עם אפשרויות לטפס ולהתחפר. אפרוחים זקוקים לחום ולהגנה של תרנגולת. וכל בעלי-החיים, ממש כמונו, סובלים כאשר דנים אותם לחיות בגוף מעוות וחולה, מרעיבים או מצמיאים אותם, חותכים בגופם או מפעילים כלפיהם אלימות. לאנשים רבים קשה לעכל את הרעיון שעלינו לתת משקל מוסרי שווה לצרכים דומים, בין אם הם צרכיו של יצור אנושי או צרכיו של יצור ממין ביולוגי אחר. לדידם של אנשים אלו, האושר של מי מבני מינם הביולוגי הוא מטרה חשובה יותר מאשר האושר של שימפנזה או של עגל. ואילו סבלו של מי מבני מינם הביולוגי הוא חמור יותר ושערורייתי יותר מסבלו של דולפין או של אווז. ברמה הרגשית אפשר להבין את העמדה הזו. ואילו ברמה המעשית, כלל אין חשיבות אם מאמצים את גישת השוויון או את הגישה לפיה בני-האדם קודמים, ובלבד שניתן משקל מסוים לאינטרסים של בעלי-החיים. כפי שמלמד הפילוסוף הישראלי צחי זמיר, בני-אדם פוגעים בבעלי-חיים אחרים פגיעות חריפות ביותר, באינטרסים הבסיסיים ביותר שלהם, וזאת מתוך שרירות גמורה או כדי לקדם אינטרסים אנושיים טריוויאליים. בנסיבות אלו, די במתן משקל מוסרי פחות, אפילו זעיר למדי, לאינטרסים של בעלי-חיים אחרים, כדי להטיל על בני האדם חובות שמשמען שינויים מהותיים באורח חיינו הנוכחי.

הגישה המשפטית הנוהגת בישראל, כמו בגרמניה, היא שיש לזהות את האינטרסים של בעלי-החיים, ולהתחשב בהם. כפי שקובעות התקנות הישראליות בדבר החזקת בעלי-חיים:

"מטרת תקנות אלה לקדם את רווחת בעלי חיים בהיותם בעלי צרכים גופניים, בריאותיים, התנהגותיים, מנטליים וחברתיים; לסיפוק צרכים כאמור זקוקים בעלי חיים המוחזקים על ידי אדם לתנאים הולמים ולהעשרה סביבתית; הואיל וצרכיהם של בעלי חיים, כמו גם האפשרות לספקם, תלויי נסיבות, קובעות תקנות אלה תנאים מזעריים להחזקתם".

ההתחשבות באינטרסים של בעלי-החיים נעשית במסגרת של איזון בינם לבין האינטרסים של בני-אדם. פגיעה בבעלי-חיים צריכה להיות אך ורק לתכלית ראויה, ומבין האמצעים להשגת אותה תכלית יש לבחור את האמצעי הפחות פוגעני. גם אם אין אמצעי פוגעני פחות, התנהגות עשויה להיות אסורה אם אין פרופורציה ראויה בין הסבל שייגרם לבעלי-החיים לבין התכלית האנושית שמבקשים להשיג. במסגרת האיזון הזה, אינטרסים אנושיים זוכים למשקל כבד ביותר, והאינטרסים של בעלי-חיים למשקל נוצה – ועם זאת, לא כל אינטרס אנושי יכריע באופן אוטומטי את האינטרסים של בעלי-חיים. כך, למשל, למרות שבני-אדם יכולים להיזון היטב מתזונה צמחית, אכילת בשר מותרת בישראל. אולם בית-המשפט הישראלי קבע שהעינויים שעוברים עופות מים בתעשיית הפיטום (לייצור כבד שומני – פואה-גרה) הם חריפים כל-כך, שיש לאסור את הפרקטיקה הזו גם במחיר סגירתו של ענף תעשייתי שלם, על המחיר הכרוך בכך למתפרנסים ממנו ולמשק בכלל.

העיקרון לפיו לבני-אדם יש חובות כלפי בעלי-חיים אחרים, מעלה את השאלה החשובה, כיצד ייאכפו חובות אלו. לפי המודל של הופלד (Hofeld), המקובל בתורת המשפט, כנגד כל חובה עומדת זכות. הדרך הרגילה שבה המשפט אוכף זכויות וחובות היא על-ידי כך שבעל הזכות שהופרה פונה לבית-המשפט (או לרשות אחרת מרשויות המדינה) ותובע לאכוף על בעל החובה את חובתו כלפיו. לרוב בני-האדם ישנה כשרות משפטית לפנות לבית-המשפט בעצמם כדי להגן על זכויותיהם. מאחר שלא כל בני-האדם יכולים לייצג את עניינם בבית-המשפט בצורה מיטבית, המשפט מכיר יותר ויותר בזכות של אדם לקבל סיוע משפטי וייצוג על חשבון הציבור. בנוגע לאנשים שאינם מסוגלים להיאבק בעצמם על זכויותיהם, המשפט דואג לכך שיהיו להם אפוטרופסים שיעשו זאת עבורם. זהו המצב הרגיל בנוגע לקטינים, וקיימים מנגנונים למינוי אפוטרופוס גם לאנשים שמגבלות פיסיות או נפשיות מונעות מהם את האפשרות להגן על עניינם בעצמם. בעולם המשפט שוכנים גם גופים מופשטים, כמו חברות, עמותות ומדינות, שגם הן נושאות זכויות וחובות, וגם להן ניתנה גישה לבתי-המשפט באמצעות בני-אדם שמייצגים את עניינן. אחת הביקורות החריפות ביותר כלפי הניסיונות להגן על בעלי-חיים באמצעים משפטיים, היא שכל עוד לא ניתן לבעלי-החיים (בצורה זו או אחרת) מעמד בבתי-המשפט, כל החקיקה להגנתם היא לא יותר מאחיזת עיניים.

המשפט הישראלי עשה צעד חשוב כדי לתת לבעלי-חיים פתחון פה בבית-המשפט. לפי חוק צער בעלי-חיים משנת 1994, ארגונים להגנת בעלי-חיים שאושרו לצורך זה על-ידי השר לאיכות הסביבה, יכולים לפנות לבתי-משפט השלום בבקשה לצו מניעה, במקרים בהם יש להם חשד שצפויה הפרה של החקיקה להגנת בעלי-חיים. הבקשה נדונה כהליך אזרחי לכל דבר ועניין. החוק אינו נכנס לשאלה המושגית של המשמעות של מתן זכות התביעה לארגון להגנת בעלי-חיים, שאין לו אינטרס עצמי במקרה. האם הארגונים מייצגים את בעלי-החיים עצמם (באופן שבעלי-החיים הם צד משפטי ממש להליך), או שמא הארגונים מייצגים את עניינם של בעלי-החיים (ואלו אינם צד בהליך)? כך או כך, בית-המשפט העליון הישראלי ציין שהסדר זה פותר את בעיית היעדר המעמד של בעלי-חיים בבית-המשפט.

ההליך המאפשר לארגונים להגנת בעלי-חיים לבקש צווי מניעה בבית המשפט לא הונהג מטעמים מושגיים, אלא מתוך שיקול פרגמטי, ככלי למנוע התעללות בבעלי-חיים. מבחינה זו, ניתן לקבוע שההסדר הזה הוכיח את עצמו היטב. שורה של ארגונים להגנת בעלי-חיים קיבלו את הסטטוס המאפשר להם לפנות לבתי המשפט בבקשה לצווי מניעה, וחלק משמעותי מההגנה על בעלי-חיים בישראל מבוסס על החלטות שניתנו בעקבות פניות כאלו. כך, למשל, פסק-הדין התקדימי שקובע את הפרשנות המחייבת לחוק צער בעלי-חיים ניתן במסגרת הליך כזה, שהתגלגל בערכאות הערעור עד לבית-המשפט העליון. באותו מקרה דובר במופע בידור שכלל מניפולציות אכזריות בתנין שתוארו כ"קרב תנין-אדם". בית-המשפט העליון אסר על המופע. מקרים רבים של התעללות, שהטיפול בהם אינו מצוי בסדר עדיפויות גבוה אצל הרשויות, נפתרים אף הם בעקבות פניות של ארגונים להגנת בעלי-חיים לבתי-המשפט. לעתים קרובות, די בעצם הפניה כדי לגרום לבעלים של בעלי-החיים לתקן את דרכם. האיסור על פיטום אווזים בישראל לא נקבע במסגרת הליך אזרחי מעין זה, אלא בהליך מינהלי. אולם חלק מאכיפת האיסור על בעלי משקים שהתחמקו מלציית לו, נעשה באמצעות צווי מניעה שהשיגו ארגונים להגנת בעלי-חיים בהליכים אזרחיים.

החשש שארגונים להגנת בעלי-חיים ינצלו לרעה את זכות התביעה שניתנה להם לא התממש. לאור המשאבים המוגבלים של הארגונים, החשש מהטלת הוצאות והחשש מקביעת תקדימים שליליים, הפניות לבית-המשפט נעשות באופן סלקטיבי מאוד. הפניות נעשות רק במקרים מובהקים של התעללות, או כאשר ישנה מחלוקת משפטית רצינית המצדיקה בירור בבית-המשפט. הידע המקצועי שהארגונים מביאים לדיונים אלו נותן לבתי-המשפט כלים שאינם מצויים בידיהם בתיקים פליליים המוגשים על-ידי המשטרה או התביעה הכללית. בשל האכפתיות של הארגונים והנאמנות שלהם לעניינם של בעלי-החיים, זכות התביעה שלהם מסייעת להתגבר על תת-אכיפה של איסור ההתעללות, כתוצאה מסדרי העדיפויות האחרים של גורמי האכיפה הממשלתיים, או ההטיה של גורמים אלו לטובת המתעללים.

אם אנו מאמינים (ואנו מאמינים) שלבני אדם אחריות כלפי בעלי-חיים אחרים, עלינו להטמיע את הדבר באורח חיינו ובמערכת המשפטית שלנו. העמידה של מערכת משפטית באתגר הזה נבחנת הן במשקל הניתן לאינטרסים של בעלי-החיים מבחינת הדין המהותי, והן בכלים הפרוצדוראליים שיביאו את קולם של בעלי-החיים לאולמות המשפט.