עובר כל גבול
לפעמים בית-המשפט כותב ספרות יפה. כזו היא האלגוריה על מצבנו שכתב השופט מלצר ושזכתה לכותרת הבלתי-מבטיחה "רע"א 9790/09 פלוני נגד הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית".
כאן יא מא כאן... זה סיפור המשל על פלוני כלשונו של פסק-הדין:
המבקש הוא גבר בן 38 המאובחן כסובל מסכיזורפניה פרנואידית ומאושפז בבית החולים "מזרע" (להלן: בית החולים) החל מתאריך 15.2.2009, עקב מצב פסיכוטי פעיל עם סיכון פיזי לעצמו. ברקע הדברים נעיר עוד כי החל משנת 2001 היה המבקש מאושפז 14 פעמים, חלקם אשפוזים כפויים. קודם לכן שירת בצה"ל (בסדיר ובקבע) ואף עבד כשומר בחברת אבטחה פרטית. המבקש מנסה מזה מספר שנים לקדם על פי תפיסתו תוכנית שלום במזרח התיכון, ובמסגרת ניסיונותיו לבסס תוכנית זו הוא הגיע מספר רב של פעמים לתחומי הרשות הפלסטינית (לאזורים האסורים לכניסת ישראלים) וכן למצרים. לדבריו הוא אף חצה את הגבול לירדן ושהה שם עד שנעצר והוחזר ארצה. גורמי המקצוע הרלבנטיים סבורים שפעולותיו של המבקש במסגרת תוכניתו – מודרכות על ידי מחשבות-שווא ולכן הם סבורים כי הוא מהווה למצער סיכון לעצמו בעת שהוא חוצה גבולות ללא רשות.
מעט מאוד אנו יודעים על פלוני, אולם אנו יודעים מה חשוב למספר שנדע עליו. חשוב למספר שנדע שמדובר בגבר. אולי עיסוק בשלום היה נסבל יותר אילו מדובר היה באישה? ואולי הדברים משקפים את הטופס הבירוקרטי שמשמש את מערכת הכליאה הפסיכיאטרית למיון אנשים: מין, גיל, מצב משפחתי. סמן/י X במשבצת הנכונה. מצבו המשפחתי של פלוני לא נמסר לנו במפורש, אבל אנו יודעים שכשאינו מאושפז הוא גר בבית הוריו. עם זאת חשוב לו למספר שנדע את גילו של פלוני, 38: מדובר, אם כן, באדם שנולד בטווח הזמן שבין כיבוש השטחים למלחמת יום-כיפור, שלמד בתיכון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ושהחל את חייו הבוגרים במקביל לתהליך אוסלו.
לפלוני עבר ביטחוני עשיר, בשירות סדיר ובשירות קבע ואף בחברת אבטחה פרטית. למספר חשוב מאוד להדגיש את הפרטים האלו. אנו לומדים שסיפורו של פלוני הוא סיפור של מפנה – מאיש צבא לאיש שלום. באתוס הישראלי ניתן להקביל אותו לרבין, לווייצמן, לשרון, לפרס ולהבדיל – למתי פלד. ואולי הוא איש לוחמים לשלום או שוברים שתיקה? משל אחד עם נמשלים הרבה.
התפנית של רבין, כפי שהיא מוצגת בנרטיב המקובל, מאיש מלחמה לאיש שלום, זוכה לרוב לפטישיזציה. נחוצה, לכן, אלגוריה זהירה כדי לספר את מה שהחברה הישראלית חושבת באמת על מהפך מסוג זה. באלגוריה שלנו, אצל פלוני, התפנית מהעבר הצבאי-ביטחוני להווה של תוכניות להבאת שלום במזרח התיכון אינה תפנית של גבורה או אצילות אלא תפנית משפיות לחוסר שפיות. פעולותיו של פלוני להשכנת שלום במזרח התיכון מודרכות על-ידי מחשבות שווא. ובעצם, מי לא יודה היום, שהצפיה לשלום באזורנו מודרכת בהכרח על-ידי מחשבות שווא?
ומחשבות שווא מאין אלו, חייבות שיזעיקו את גורמי המקצוע – אותם יודעי-כול אובייקטיבים, האמונים על גבולות האמת ועל גבולות ההלימה החברתית. ולא שעצם קיומה של תוכנית לשלום היא דבר מסוכן. כפי שממשלת ישראל יודעת היטב, תוכנית שלום היא דבר נהדר. תהליך שלום הוא דבר מצוין. ובלבד שאין מממשים את התוכנית ואין מקדמים את התהליך. וגורמי המקצוע מחרים ומחזיקים אחרי ממשלות ישראל:
גורמי המקצוע מעריכים כי מן המבקש נשקפת מסוכנות עצמית ומסוכנות לזולת – לא בגלל תוכנית השלום שלו (כפי שב"כ המבקש טוענים), אלא בגלל ניסיונותיו לקדמה הלכה למעשה...
המעבר מ"תוכניות שלום" לביצוע של תוכניות שלום הוא חציית גבול אסור. בית המשפט מציין, כי לדברי גורמי המקצוע עניינו של פלוני "איננו בגדר 'מקרה גבולי'" – ועם זאת, ברור שמדובר במקרה מובהק של גבולות. כפי שראינו, פלוני "מהווה למצער סיכון לעצמו בעת שהוא חוצה גבולות ללא רשות". בית-המשפט המחוזי, שדן בעניינו של פלוני קבע כי "גם אם מטרותיו של המבקש הן נאצלות, הרי שהן נובעות ומוכתבות על ידי מחשבות השווא שלו ואלו מביאות אותו לנקוט בצעדים בלתי צפויים, המסכנים אותו בעת שהוא חוצה את הגבול". וכפי שמציין השופט מלצר: פלוני "מוכיח במעשיו כי גם כשנעשה ניסיון לאפשר לו לצאת לחופשה, בתנאים מסוימים – הוא לא עמד בתנאים אלה והמשיך לנסות לעבור את הגבול".
הגבולות שפלוני חוצה הם בראש ובראשונה גבולות גיאוגרפיים-מדיניים. כמו אייבי נתן לפניו, פלוני ניסה לחצות את הגבול למצרים כדי להיפגש עם הנשיא מובארכ. הוא חצה גם את הגבול לירדן, ונכנס לרצועת עזה ולאזורים האסורים בכניסת ישראלי בגדה המערבית.
אולם הגבולות הגיאוגרפיים הללו הם, בהקשר של האלגוריה שלנו, הרבה מעבר לקווים גיאוגרפיים: הם קווי חזית במלחמה לאומית. חציית גבולות-מלחמה כדי לקדם תוכנית שלום היא הרבה מעבר לאקט פיזי. הגבולות בין מדינות אויבות הם לא רק קו התפר בין מדינות: מכאן ישראל, מכאן ירדן. הם תמצית הקונפליקט, הנקודה הפיסית של ההתנגשות בין המדינות. חציית הגבולות האלו מאיימת על הגבולות ככאלו. היא הופכת אותם מקווים מפרידים לנקודות חיבור. היא הופכת גדר בלתי-עבירה לשער של הידברות. חציית הגבול אל האויב בעת מלחמה היא חציית קווים – בגידה, שבירת כל המוסכמות האוחזות את החברה יחד.
חציית גבולות ללא הרשאה היא גם חציית גבולות החוק – ובמיוחד הכניסה לשטחים הפלסטינים האסורים בכניסת ישראלים.
פלוני לא חצה רק גבולות מדיניים. הוא חצה את גבולות ההסכמה החברתית. הוא חצה את גבולות הנורמטיביות. כשבית-המשפט כותב שפלוני "חצה את הגבול" או "עבר את הגבול" הוא מתייחס לא רק לאקט הפיזי. הוא מתכוון גם להגדשת הסאה ולשבירת גבולות המקובלות החברתית. חציית הגבול היא גם חצייה של גבול השפיות, של אותו גבול שמה שמעבר אליו הוגדר על-ידי החברה כמחלת נפש.
מי שחוצה גבולות – דינו מאסר. ואין גבול שפלוני לא שבר. הוא שבר את גבולות המדינה, את הגבולות ההסכמה הפוליטית, את גבולות המוסכמות החברתיות, את גבולות החוק ואת גבולות השפיות. אין מנוס, אם כן, ממסקנתו של בית-המשפט:
סבורני, לאחר עיון במסמכים הרבים שהוגשו לעיוני, כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר המשך אשפוזו של המבקש. גורמי המקצוע מעריכים כי מן המבקש נשקפת מסוכנות עצמית ומסוכנות לזולת – לא בגלל תוכנית השלום שלו (כפי שב"כ המבקש טוענים), אלא בגלל ניסיונותיו לקדמה הלכה למעשה, על ידי כניסה לאזורים האסורים לכניסת ישראלים מחמת מסוכנותם. המבקש מוכיח במעשיו כי גם כשנעשה ניסיון לאפשר לו לצאת לחופשה, בתנאים מסוימים – הוא לא עמד בתנאים אלה והמשיך לנסות לעבור את הגבול. דברים אלה מלמדים כי בשלב זה המבקש עודנו מהווה סיכון משמעותי, למצער לעצמו, במידה כזו שאיננה מאפשרת את שחרורו.
כמו פלוני, יושבים בכלא רבים-רבים שהעזו לחצות גבולות, להפיל חומות, להידבר עם האויב ולפעול יחד למען עתיד של שלום במזרח התיכון. אמנסטי אינטרנשיונל קרא לאחרונה לשחרור שלושה מהם: מוחמד עותמאן מהקמפיין נגד החומה, שנעצר במעצר מינהלי בשובו מנורווגיה; ג'מאל ג'ומעה מירושלים ועבדאללה אבו רחמה מבלעין, המואשם בהחזקת אמצעי לחימה לאחר שהציג תערוכה של שרידי תחמושות שנורתה כלפי המפגינים בכפר: ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים יחד. כמו פלוני וכמו רבים אחרים, גם הם סיכנו את עצמם – את חייהם, את חירותם. כמוהו, מעשיהם נראים כמעשים של אי-שפיות, מונעים בידי מחשבות שווא על אפשרות של הסדר צודק, של עולם בו ישבו איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אולם לפחות לפי שעה, ידם של הגבולות ושל החומות על העליונה – ואויה לו למי שפורץ אותם, אויה לו למי שמערער על קווי התיחום שאנשי המקצוע שלנו שמים – למדינה, לחברה או לנפש האנושית.
תותה, תותה חלסת אלחדותה.
* ותודה לעו"ד דן יקיר ששלח לי את פסק הדין.