לעתים קרובות מוצגת הסוגיה של ויוויסקציה (ניסויים בבעלי-חיים) כדילמה: מצד אחד, הניסויים חיוניים כביכול לקידום הרפואה, להצלת חיי אדם ולריפוי מחלות שהן היום חשוכות מרפא. מצד שני, הם גורמים סבל בל-ישוער ומוות לבעלי-חיים. במלים אחרות: "זה או הילד או הכלב". תומכי הוויוויסקציה מעודדים מאוד את הדרך הזו להצגת הדברים. ייתכן שהם מניחים, ואולי בצדק, שהאנוכיות הטבועה בבני-אדם תהיה בכל מקרה חזקה יותר מהשיפוטים המוסריים שלהם. בסופו של דבר, בני-אדם הם אלו שיקבלו את ההכרעה ולא בעלי-חיים אחרים או איזה גורם חסר פניות. וכידוע, בני-אדם הם מוכשרים בהבניה של טיעונים מוסריים, שיקלעו בסופו של דבר לאינטרס האנוכי שלהם.

​

מתנגדי הניסויים בבעלי-חיים מנסים לתקוף את הטיעון בדבר "הילד או הכלב" באופנים שונים. ראשית, הם מצביעים על כך שעיקר הניסויים בבעלי-חיים אינם מתיימרים להיות בעלי השלכות יישומיות מידיות. תכליתם היא להרחיב את הידע, כשאולי ביום מן הימים יימצא שימוש לידע שנרכש. חלק אחר מהניסויים לא נועד למטרות רפואיות אלא לפיתוח מוצרים וכימיקלים חדשים, לבדיקת אמצעי לחימה או לפיתוח תכשירים לטיפול בבעיות זניחות או בבעיות שכבר קיימים להן טיפולים יעילים. 

​

שנית, הם מצביעים על כך שקיימות שיטות מחקר יעילות רבות, שאינן כרוכות בפגיעה בבעלי-חיים: ניסויים בתרביות תאים ובתרביות רקמות מאפשרים, בין היתר, שימוש בתרביות אנושיות, תוך התגברות על הקושי שבהשלכה ממין ביולוגי אחד על משנהו. תצפיות קליניות ומחקרים אפידמיולוגים מאפשרים לצבור ידע על מחלות באמצעות לימוד המחלה עצמה במקום הסתמכות על מודל ניסויי (שלעולם יהיה נבדל ממנה). מערכות ממוחשבות מאפשרות לעבד כמויות גדולות של נתונים. הדמיות למיניהן מאפשרות לבצע ניסויים מבוקרים בבני-אדם.

​

טענה חשובה נוספת מבקשת להטיל ספק בעצם המתודה של ניסויים בבעלי-חיים. כל מין ביולוגי נבדל ממשנהו מבחינות שונות. נכון, גם לאדם וגם לצפרדע ישנה מערכת סגורה של כלי דם, שהדם מונע בה באמצעות פעימות הלב. אולם ככל שניכנס לפרטים, כך יקשה להשליך ממין אחד למשנהו. חומר שהוא רעיל או מסרטן לאדם לא יהיה בהכרח רעיל או מסרטן לעכבר, ואילו ניסוי בחולדה או בחתול יפיק תוצאה אחרת לגמרי. כל מי שמחזיק בעלי-חיים יודע, שישנן מחלות שעשויות לעבור מבעלי-החיים לבני-האדם שבמשפחה (ולהפך), אולם יש מחלות שאינן מידבקות באופן זה. בדומה לכך, ישנם תכשירים שהם יעילים בכלבים אך אסור להשתמש בהם בחתולים. כאשר מסתמכים על ניסויים בבעלי-חיים, תוך התעלמות מהפערים הללו, התוצאות יכולות להיות טראגיות. במקרה הפחות גרוע, הדבר יכול לעכב את המחקר. כך, למשל, ניסו במשך שנים לחקור את מחלת הפוליו באמצעות "מודל", כלומר מחלה דומה אך אחרת, בכלבים. בכלבים ההדבקה היתה באמצעות מערכת הנשימה, מה שיצר את הקונספציה המוטעה שזה אופן ההדבקה גם בפוליו האנושי. האמת, כידוע, היא שההדבקה בפוליו בבני-אדם היא דרך מערכת העיכול, והמודל בכלבים הביא את המחקר במשך תקופה ארוכה למבוי סתום. אבסורדי יותר הוא המקרה של הקישור בין עישון לבין סרטן הריאות. למרות שהקשר היה ידוע במשך שנים מתוך תצפיות בבני-אדם, הציבור לא הוזהר, משום שניסויים רבים ואכזריים, בהם חשפו בעלי-חיים מזנים רבים לעשן סיגריות, לא הצליחו לגרום להם לסרטן הריאות. לעתים התוצאות טראגיות אף יותר, כאשר תרופה שנוסתה בבעלי-חיים ניתנת לבני-אדם וגורמת לנזקים קשים, למומים ולמוות. הדוגמאות המוכרות ביותר הן התלידומיד והוויוקס.

​

כנגד טענות אלו מביאים תומכי הוויוויסקציה טענות משלהם. בין היתר, הם טוענים שאין מתודה ניסויית שהיא חפה מבעיות; מצביעים על חסרונות של מתודות מחקר אחרות ומביאים ניתוחים היסטוריים משלהם של התפתחות הרפואה - ניתוחים שבאופן לא מפתיע מציגים את הניסויים בבעלי-חיים כאחראים לא לעיכוב המחקר ולהטעיית החוקרים אלא דווקא לפריצות דרך. כשלעצמי, לאחר שקראתי ושמעתי דוברים משני הצדדים, התרשמותי היא שמתנגדי הוויוויסקציה מקפידים בד"כ על דיוק והפניה מסודרת למקורות, בעוד שתומכי הוויוויסקציה נוטים לעתים לזרוק באוויר טענות דמגוגיות עמוסות ברגש.

​

אין ספק, הסוגיות העובדתיות והמדעיות הללו הן חשובות. החלטה מוסרית חייבת להיות החלטה מושכלת, שמבוססת על עובדות ולא על הנחות לא מוכחות. ועם כל זאת, גם אם תומכי הוויוויסקציה צודקים וקיימים ניסויים בבעלי-חיים שיכולים להציל חיי אדם או להעניק איכות חיים לחולים חשוכי מרפא, אין בכך כדי להצדיק גרימת סבל לבעלי-חיים אחרים. הדבר מובן אם אנו מקבלים את העמדה המוסרית השוללת אפליה בין פרט למשנהו רק על בסיס המין הביולוגי. אולם כך גם אם אנחנו מבקשים להיאחז בעמדה של עליונות האדם.

​

כולנו נסכים, שלפני שנוקטים צעד חריף, כגון הרעלת בעל-חיים, הדבקתו במחלה או המתתו, יש למצות כל דרך אחרת להשגת תכליתו של הניסוי. אולם באופן מעורר השתאות, אצבענו קלה מאוד על הדק הניסויים בבעלי-חיים. כשבעלי-חיים הם מי שמשלמים את המחיר (ותאגידים כלכליים ומוסדות אקדמייים גורפים רווח), ערך חיי אדם הוא באמת נעלה בעינינו. אנחנו מוכנים לגרום ייסורים מחרידים לאינספור בעלי-חיים כדי למצוא מרפא לסרטן, למחלות לב ולשאר מצוקות אנושיות. אבל כשמדובר בפעולות אחרות, שיכולות למנוע את הפגעים האלו מלכתחילה ולהקל הקלה ממשית על חייהם של מי שנפגעו, לפתע אנחנו מהססים. מחלות כלי-דם וסרטן - גורמי המוות הראשיים במערב - קשורים קשר הדוק לתזונה ולאורחות חיים. אבל שינוי בתזונה או באורחות החיים שלנו איננו בא בחשבון. סרטן ומחלות אחרות נגרמים לא פעם מזיהום סביבתי – אבל אנחנו מאוד לא נחושים בצמצום הפליטות לסביבה של חומרים מסרטנים ומזיקים. שינוי בהקצאת המשאבים העולמית יכול להביא לחיסולן של מחלות הקשורות ברעב ובתנאי סניטציה מחפירים - אולם זה נשמע מרחיק לכת מדי. אפשר היה למנוע תאונות רבות בענף הבניה ובתעשיות שונות – אבל חלילה וחס: זה יעלה מחירים. התרופות האנטיביוטיות שבידינו מאבדות מהאפקטיביות שלהן, אבל אנחנו לא מהססים להשתמש בהן בכמויות ענק כזרזי גדילה בתעשיית הבשר – אף שזה מגביר את התהליך בו חידקים מפתחים עמידות לתרופות. את החולים שלנו אנחנו מפקירים בידיהן של מערכות בריאות שקורסות תחת הנטל - אבל הגדלת תקציבי הבריאות, כדי להבטיח לכל אדם גישה מכובדת ומהירה לרפואה מונעת, לאבחון ולטיפול איכותיים - דבר זה מצוי בתחתית סדר העדיפויות שלנו.

 

כאשר אנו מתעקשים להתנהל באופן שמביא עלינו בהכרח חוליים קשים, איננו רשאים לתבוע מבעלי-חיים אחרים לשלם את מחיר מעשינו. כאשר אנחנו מתעקשים להימנע מצעדים חברתיים פשוטים שיכלו למנוע חולי ולהקל על חולים, זוהי צביעות לנופף בדגל "קדושת חיי-האדם". לא כל שכן כאשר קיים, לכל הפחות, ספק גדול בעצם התועלת של הוויוויסקציה.