שוד האדמות הגדול
רשימה זו נכתבה בשנת 2010 עבור פנזין של "סולידריות שיח' ג'ראח".
הבתים של כולנו עומדים על אדמות שדודות. אדמות שנשדדו מתושביה המקוריים של הארץ הזו. מי שקורא את הפנזין הזה מודע ודאי לגירוש משפחות פלסטיניות מבתיהן באמתלות של חוקי קניין ובמסגרת סדר-יום של השתלטות אתנית. רבים יסכימו אתי, שזהו רק ביטוי נוסף לקולוניאליזם המערבי של הארץ הזו, שפעל ופועל באמצעות סוכנים – לעתים סוכנים תמימים ואפילו אידיאליסטים – של התנועה הציונית. מקניית אדמות עמק יזרעאל וגירוש הפלאחים שעיבדו אותן, דרך הנכבה וכלה בהתנחלויות בגדה: שוד הקרקעות הוא המשכיות אחת.
לשוד הקרקעות הקולוניאליסטי יש פנים נוספים. למי שייכת האדמה? המאבק על שמו של עמק קטן בירושלים משקף את השאלה הזו. העמק כלוא בין שכונת גבעת מרדכי, שכונת הקטמונים ומגדלי הולילנד. גבעת מרדכי קרויה על-שמו של עסקן ציוני. בשמה של שכונת הקטמונים מהדהד שמה של שכונת הגנים הערבית שנכבשה בשנת 1948, אולם הקטמונים אינם אלא אוסף של שיכונים צפופים שהוקמו בשנות החמישים והשישים עבור מהגרים יהודים ממדינות ערב. מגדלי הולילנד ייחרתו בזיכרון כסמל לשחיתות ולקשר שבין הון לשלטון. שמם מדהד נקודת מבט צלבנית, ואולי נקודת מבט של קולוניאליזם מודרני, הרואה בארץ שילוב של אקזוטיקה, רומנטיקה וכמיהות דתיות. כשאלה השכנים שלו, רק טבעי שגם שמו של העמק קרוע בין תביעות נפרדות על הקרקע: ברוני הנדל"ן קוראים לו עמק פרי-הר. פעילי השכונות – עמק הקטמונים. ובדרך-כלל הוא מוכר כעמק הצבאים, על-שם עדר הצבאים הקטן שנכלא בו בעקבות הבניה סביב-סביב.
הצבאים של עמק הצבאים הם רק כמה מתושביה המקוריים של הארץ הזו שהפכו לפליטים. מי שמסתובב בירושלים יכול לראות אותם בכל מקום: לקהת החוגלות ומשפחת הדורבנים שבעמק המצלבה, הקיפודים בגינות העיר, הקרפדות החוצות מדי פעם את המדרכה – כולם פליטים של שוד הקרקעות הגדול מכולם.
לפני שבני-האדם החזקים גידרו לעצמם מרחבי אדמה והפקיעו אותם לבעלותם האישית; לפני ששליטים חילקו את האדמה באמצעות קווי גבול; לפני שבני-אדם החלו לשדוד אדמות זה מזה – לפני כן היתה האדמה ביתם של חפרפרות ושל קיפודים, של חוגלות ושל נחשים, של שועלים, חרדונים, זיקיות ותנים. בני האדם הפכו את האדמה לנדל"ן ולמדינות, והם נישלו ומנשלים את הדיירים הללו של הארץ בקצב הולך וגובר.
לשוד האדמה מידי שוכניה האנושיים והבלתי-אנושיים יש קווים משותפים רבים. "כיבוש המערב" בצפון אמריקה היה מסע של טבח באינדיאנים ובעדרי הבאפלו. הציוויליזציה המערבית, בכל מקום שדרסה, סיווגה את ה"עמים הפראיים" כחלק מהטבע: לעתים בטון רומנטי; לעתים מתוך שנאה, פחד ושאיפות השמדה. טבח בעמים כבושים נתמך לעתים קרובות בדימוים לבעלי-חיים. בדומה לכך, כיבוש הארץ שילב את "טיהורה" מפלסטינים עם כיסויה בשמלת בטון ומלט. "על כל זריקת אבן נקים עשרה ישובים", אמר רפול בשנת 1983, "אם יהיו - ויהיו - מאה ישובים בין שכם לבין ירושלים... הערבים יוכלו רק להתרוצץ כמו ג'וקים בבקבוק, כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק".
הבתים שלנו הם רק חלק שולי מכיבוש הקרקע. רק אחוזים בודדים מאדמות העולם משמשות כשטח בנוי. לעומת זאת, כ-38% מהאדמות משמשות לחקלאות. הרוב המוחץ של אדמות אלו (כ-30% משטח האדמה בכדור הארץ) משמש לגידול בעלי-חיים או לגידול מספוא לבעלי-חיים. גופים כגון האו"ם וקרן חיות הבר העולמית (World Wildlife Fund) מזהים את תעשיית המזון מהחי כאחד האיומים הבולטים על המגוון הביולוגי של כדור הארץ. הנישול של חיות בר מאדמותיהן מתחבר, באופן זה, עם ההרג ההמוני של בעלי-חיים במשקים – כששים מיליארד מדי שנה.
כילדים למדנו שהלול הוא "הבית של התרנגולת", הרפת "ביתה של הפרה" והדיר "ביתם של הכבש והחזיר". ה"בתים" האלו אינם אלא בתי-כלא אכזריים, הכולאים בעלי-חיים צעירים (רובם פעוטות), שגופם מעוות ונכה, ושנדונו לחיים קצרים, כואבים ומתסכלים. רגליה של תרנגולת קטומת מקור מחליקות על רשת מתכת אלכסונית. הכלוב כה צר שהוא לא מאפשר לה לבטא שום התנהגות טבעית. פרה שהפכה למכונה לייצור חלב גועה ביגון לאחר שהעגל לה הופרד ממנה סמוך לאחר לידתו. אפרוח בן שישה שבועות, שבתנאים טבעיים היה עוד מבלה את הלילה תחת כנפיה של אמו, נלקח מהסככה הצפופה והמסריחה למשאית עמוסת כלבים בדרכו למשחטה: בעקבות ברירה מלאכותית, גופו גדל בתוך חודש וחצי למימדים מפלצתיים. ועוד לא אמרנו כלום על רשתות הענק שגורפות כל יצור חי באוקיינוסים ומשאירות אחריהן מים נטולי חיים.
יש על פני כדור הארץ מקום לכולם. אין לנו צורך להשתלט על כל משאביו. אין לנו צורך להפוך את החיים כאן לתופת עבור רבים כל-כך. מעבר לתזונה מהצומח יאפשר לנו לכלכל את כל בני-האדם, לשמור על שטחי המחיה של חיות בר ולסגור את בתי-המטבחיים ואת מתקני הענק לכליאת בעלי-חיים. תיקון השוד הגדול הזה, וביטול משטר הדיכוי שקשור אליו, כרוכים בראש ובראשונה בשינוי בבחירות האוכל שלנו. זהו שדה חשוב למאבק פוליטי, ובה-בעת שדה שבו כל אחד ואחת יכולים להיות – באופן יומיומי – השינוי שאנו רוצים לראות בעולם. מעבר לתזונה מהצומח הוא מרכיב הכרחי בכל מאבק שחרת על דגלו מלים כמו צדק, חירות וסולידריות.