רעיון התאבדות
דגדג את מוחי,
אך המראה שלך רוקד,
מהופנט מהמוסיקה,
ריתק אותי יותר.
אל מעבר הבהובי רמזורים צהובים!
דבר אינו מונע אותי מלעוף.
הרחק!
האורות מתקטנים...
מעבר לחשכת המדבר
נפתחים מרחבים בין-גלקטיים.
מבעך מרוכז, עיניך עצומות.
באדיקות
אנצור את המראה הזה
בתוך גופי.
(פאב, מוסיקה, מהדלת נראה פארק ואחריו עיר ואחריה שמים. לילה.)
DANCE
כשאני עוצם את העיניים חזק-חזק
אני עף מעל גגות הבתים.
כל הכאב, כל הסבל,
נבלעים בין נצנוצים.
ואם אטה את ראשי אחורה –
ואם אטמע בתוך הנסיקה –
ודאי ארגיש על פי את שפתיך.
תהיה שם:
אתה.
האהבה הזו שלי
לא רוצה לכתוב שירים.
היא מלטפת את כתב ידך האלכסוני
ונזכרת בקווצות שערך
ובעור שסביב לפיך.
עוברת בי צמרמורת
ועיניך נדלקות שוב
אליי.
מבט ארוך
כל שהיה בינינו: רק מבט ארוך.
עיניך הירוקות עודן בתוך עיניי.
האם גופך גם הוא איננו במקומו?
האם גופך גם הוא גורר אותך אליי?
ידענו זה את זה במבט ארוך.
גופינו נצמתו בשאלה.
האם גופך גם הוא תובע מעיניך
לעמוד מאחורי אותה תשובה?
האם אראך עוד?
האם בך אגע?
עיניך הירוקות בתוך עיניי.
גופי מתאים עצמו לכל חלל שלך.
האם אמצא שוב בעיניך את פניי?
חשקנו זה בזה מתוך מבט ארוך.
נפרדנו בלי לומר מלה.
מבט ירוק שלי עודנו תר ברחוב
אחר מבט ירוק ותר שלך.
ביום ראשון בבוקר
כשאני עולה על מדים,
אני עוד חושב עליך,
ועורי מנסה להתפשט.
הקרירות עוד מושכת
את רגליי החוצה –
אך שריריי לא מסרבים
לכלוא אותן
(תוך הפעלת כוח סביר)
בנעלי העור, השחור, המת.
המכנסיים נמשכו כבר.
היד מרפרפת על כפתורי החולצה.
חיילים זוטרים בראשי
לוחצים על אלפי כפתורים:
מנסים לשדר זאת שנית.
אך הפוך.
ועם יד אחרת.
סופו של דבר,
ללא עמידה בזמנים,
האדם הנכון לאהבתך
ערוך ומוכן לפקודה.
מעמדת ה-ש.ג.
השיער שלך נראה מפה
כל כך רחוק ואוטופי
כמו כל החלומות שיש שלנו במשותף;
כמו המחשבה להיות פה
סתם כך, כאורח,
להביט בגבעות ולשכב על הגב.
עלי האקליפטוס בצבע המדים –
על הגזע אפשר לחרות אהבה.
רצועת הנשק מתאימה גם לגיטרה.
המבט שלי, השומר את השער,
רוצה להישבות במבט שלך.
אתה כל כך לא פייר
הסם צודק יותר:
תמיד הוא שם. תמיד אומר:
"אני רק אשליה".
אתה לא תמיד.
עליך אינני יודע.
ביד קמצנית אתה מחלק
רגעים של חלום.
בחוץ יללת זאבים –
אך אני מבוית.
תולה את עיניי בידיך:
אתה חושב ש...?
אני חושב ש...?
שנינו להקה?
שום דבר לא יוכל להכין אותי לאהבה.
גם לא מיליון אהבות קודמות.
ארכיאולוג מיומן מצמיד בזריזות שברי חרסים.
ילד אחוז שעמום מול פאזל מאתיים-שלושים חלקים.
הרסיסים שלי פזורים
ואני
הלום כמו פעם ראשונה.
רמזור אדום. שני אנשים.
ארבע עיניים נפגשות.
רמזור ירוק. איש לדרכו.
אֶבֶל על מה שיכול היה
בחוסר-היגיון מסוים
עכשיו לחכות:
לטלפון, למכתב, לאורח;
שתלך ברחוב
בדיוק כשאני
וששנינו נדע: זהו.
(זה הוא).
שחר, ציוץ ציפורים
אני זוכר:
עלה אז שחר של יום חדש.
אתה נרדמת שעון על תרמילך.
פי לעס ארוחת בוקר.
הרווחים בין העצים גדלו,
חושפים קוצים וקצת זבל.
הטרשים החשופים חדלו
לזרוח באור כוכבים.
מכוניות טרטרו על הכביש
משכימות ליום עבודה.
רק תכלת השמים היתה עוד
עמוקה, בהירה, קסומה.
תכף אובך, ולפני העשן:
עוד נגיעה אחת.
עוד חיוך אחד.
מלים שאומרות הבטחה.
לערב אחר? לשעת שקיעה?
לילה מכושף
ליל ירח תכול שמים,
מלאה הלבנה.
נאחזת על קרניה
נשמתי לך יצאה.
זוז וזוע, נוד ונוע,
ידעתי: נשמתך ערה.
נשמתי בתכול וכסף
יצאה היא לבקשה.
לבקשה באור ירח
כי תזכרני לטובה,
לבקשה שתכניסני
בחשאי לחלומה.
תמונות של בדידות
צלחת מלוכלכת בכיור. וסכין. וכוס.
מכשיר טלפון. דממה.
טיילת הומה אנשים.
גלים מתנפצים אל החוף ואדם מטיל את גופו על החול.
מה קשה היתה
ההליכה הזו הביתה בעיר.
כל שרציתי –
והרי לא רציתי –
לשבת. לשכב. להביט. לחדול.
ואולי רציתי אהבה. מגע. דממה.
והלכתי למקומות למתבודדים.
וכולם מצאתי תפוסים.
כמה מקומות יש בעיר הזו לאנשים בודדים!
וכולם עמוסי-עמוסים
אנשים בודדים
עד לבלי הכל.
גן הברושים
היום טיילתי בגן הברושים.
גם אתמול.
אטייל שם גם מחר.
שם העשב ירוק, רענן ובהיר.
מעליו הברושים כמבצר.
הברושים שם עומדים כהים, דוממים,
בשלווה של עצבות עצורת עדי-עד.
שם עורבים מול הרוח פורשים כנפיהם,
נסחפים חזרה לאחור, מתחבטים לשווא.
משען
אין אדם נותר בלי משענת.
תקתוק השעון עוזר לו לזכור
שאט-אט זורם הלילה.
חלל חדרו עוזר לו לזכור
שהוא לבד-לבד.
לחלוחית בעינו עוזרת לו לזכור
עד כמה הוא עצוב.
הוא רוצה להזכיר לעצמו
עד כמה הוא רוצה.
רוצה.
מגיש את העט לשפתיו.
הוא נזכר
שהוא יכול
ל צ ע ו ק
אבל הדממה צועקת עבורו
חזק משהוא יכול.
אדם נשען על עמוד, והרחוב הוא ריק.
מביט אדם נכחו – ובמהרה ילך.
מה לו שיישאר, ומה לו כי ילך?
גם העמוד הוא קר, וגם החדר ריק.
ההלך – זה אתה – אינו נראה כעת.
מביט אדם אחורה – ובמהרה ילך.
מה לו שיישאר, ומה לו כי ילך?
לא ברחוב אתה, וגם החדר ריק.
הגב כעת שעון, עמום בו הכאב,
אך תכף יתיישר, ושוב אדם ילך.
מה לו שיישאר, ומה לו כי ילך?
ריק המבט ברחוב, מבטח בחדר ריק.
קבוצת תמיכה
בערבים האלה אני:
מתכרסם וננגס.
אט-אט. מבפנים.
כמו סרטן.
הלב מוקף עוד יותר בדידות
אחרי ששוב שקט במדרגות.
לולא היית צריך
לפנות צלחות;
לשטוף כוסות;
הכסאות – למקומם;
הייתי צונח על כורסה
ונבכה מתוך עצמי
עד מחר.
לגווע ערירי
נרקב לאטו
בין שמיכות ישנות
מדיפות ריח בלתי-נלאה
של אבק.
אין מי שיפתח את החלון
או יסגור אותו קמעה.
הרחשים הבלתי-חדלים האלו:
האם הם באים מהרדיו
שאצבע צהובה לא הצליחה
לסגור עד הסוף?
ואולי מדירת השכנים?
ואולי הם הזיה של מוח קודח
אותו מוח חי לבלי תקנה
שגורם גם ללב לפעום
פעימה פעימה פעימה?
תה חם?
משמע לקום.
ותיון. וכוס. וגפרור. וקומקום.
ולחכות. ולמזוג. ולערבב. ולשוב.
ולשכב. ולהרים את הכוס. ולגמוע.
הגוף לאה מכדי לגמוע.
הגרון כואב מכדי לבלוע.
ממשיך להירקב מתחת לשמיכה:
סוף מעשה במחשבה תחילה.
מהפכה!
ברך ימין מתרוממת לאט.
אחריה נישאת מעט היד.
מהאגן יוצאת תנועה סיבובית
שמתקדמת במעלה עמוד השדרה
עד שהגולגולת מתייצבת על הלחי הימנית.
אולי לא יהיו פצעי לחץ.
כבר תשעים שעות או ימים או תשעים שנה
לא צלצל הטלפון.
כי החשבון לא שולם?
כי אין מענה?
כי השפופרת לא הונחה נכון?
כי אין מתקשר?
כי כולם?
ידיי הן עכשיו מורמות
עד הנצח.
האמינו לי –
ראו! –
הן ריקות.
אם נדמיתי נלחם – אז שיקרתי.
או נדמיתי רוצה לנצח...
תנו לי לדהות כמו תמונה ישנה בארון.
תנו לי להיות מתפורר.
לא מקווה.
שוכח.
אינני משיב מלחמה ואינני בורח.
אל תביטו בי עוד!
לו לא היו לי עיניים!
רוצה להימוג ככאב מטושטש בסמים.
להרחיק מעצמי כמו מקרב –
כמסוק החילוץ הממריא,
עמוס במטען המתים.
עייפות החומר
הפציינט עייף מלהפעיל את חייו.
מחכה שיקרה מאורע.
החום: כמו יום חמסין.
היובש: כמו לימון אחרי סחיטה.
הדם: שקוף כמו שתן.
העור: מתפורר כמו ניר עטיפה.
סובב והולך ברחובות,
בלי כיוון אבל עם כוונה:
אולי ייתקל בו נויטרון,
יזריק בו אנרגיה חדשה.
יום מאי
עוד שישה חודשים יהיה נובמבר.
עוד שישה חודשים: חמסין אחרון.
עוד שישה חודשים רוח סתיו תשחק ענוגה
בעלי כותרת של סתווניות,
ואולי כבר בנבטי עשבים ראשונים.
ברקיע התכלת יופיעו עננים – כבר אחרי היורה.
אלה השמים הצרובים, המכוסים היום באובך לבנבן,
שהמבט כושל מבעדו להבקיע.
הכאב הזה
כבר אינו נמחק בשיר,
לא נשטף בדמעות,
לא טובע במוסיקה.
הוא אינו מתפוגג בשינה.
נותר רק לצחוק!
לצחוק כמקלע,
צחוק קטוע
קבוע
מתגלגל בשממה.
עד הקליע האחרון –
עד בוא השרשרת לקיצה.
קולות יריות במרחק
כנקישות של תנועת חרקים
בקוצים של ראשית הקיץ.
מו ל רחש החיים הסמויים
מציתות מוות, פחד וחיץ.
בונקר על גבול בדוי
קבור עמוק באדמה
אטום בבטון מזוין
צופה מחריץ בעולם
דרך משקפות רבות
בדייקנות קפדנית
בעויינות, בקנאה.
האישה הזקנה כיסתה את פניה.
של הילדה המתה.
בבית המשפט היא.
התבלבלה בחקירה נגדית.
טוהר השפה
אני מעריץ את האנשים
שגם בעתים כאלו
מוצאים זמן להגן על צחות הלשון העברית.
במכתבים למערכת הם זועקים חמס:
הֲליך ולא הֵליך
כמו: הליכי חקירה.
מַסּוקים ולא מְסוקים
לדוגמה: מסוקי קרב.
הוצאה להורג – במלרע.
ובהטיה:
הוצאתי, הוצאתכם, הוצאתך.
ארגוני זכויות אדם
לא נותר לנו אלא לטפל בגוויות.
ניתוחים פתולוגיים.
בדיקות DNA.
החיים נכבשו על-ידי הרשויות:
שירותי ביטחון, משרדים, צבאות.
הם דואגים להעביר אותם.
לטיפולנו.
ניתוחים פתולוגיים ובדיקות DNA הם כלים לזיהוי חללים ולגילוי סיבות מותם (למשל, כתוצאה מעינויים).
אדם צובר כאב כפי שדג צובר כספית.
הוא עשוי להיזכר בזרמים הצלולים, בשברי האור,
בסחף הגלים, בשחיה בלהקה –
אבל הכספית רובצת בשרירים, נוכחת תמיד.
שמש הכנסיה מלקט בזריזות
את בדלי הנרות שכבו.
האנשים שהדליקו אותם עכשיו ברחוב.
ספר לי:
מאחורי כל זוג עיניים, אלו תקוות בוערות?
שחור ואופל עד האופק.
אין ירח, אין כוכב.
יום או ליל? אין יודע.
נודע רק חושך במרחב.
והנה, על סף האופק,
מרוחק כרחוק חלום,
בצהוב, צורת ריבוע,
מתנוצץ, מאיר: חלון.
"אני יותר לא... שוב... לא אוהב!"
נשבעתי אל מול הירח.
הירח לא אמר מאום. הוא חשב:
"גם אני מדי חודש נשבע
לא לשוב, לא לזרוח,
מעל האדמה הרעה הזו".
לילה
הלילה בלי גבולות – אמר המשורר.
הפיזיקאי חייך,
תחם אותו בקונוס זערער,
חבוש לו לכדור הארץ
כמו כובע ליצן.
ומסביב חלל אינסוף
חשוף לאור תמיד
מוצף חסר חיים בזוהר המצמית.
31 בדצמבר
האורנים הירושלמים אפלים.
שורשיהם אחוזים בזמן רחוק.
אבל ממש עכשיו מטפסות בגזעיהם
טיפות הגשם,
שירד הערב,
להשקות את המחטים הירוקות
בשנה הבאה.
ירוק ולבן, ירוק ולבן
צבע העלים בעציץ האדום.
אני מצדיע לו
בשכבי במיטתי
מהרהר.
השמש ששוקעת כאן
מאירה את האוקיינוס האטלנטי.
לווייתן אחד –
שריד נכחד –
מזדקר מהמים לעברה.
למנצח לכוכב מזמור.
שיר של קרן, זמר אור.
רשת כסף על העשב,
שחור ונוגה,
צליל צֵל צַל
מתחלפים עם רוח ליל
ועם קול צרצור צרצר.
פריטת פרוות תן
שמוגהת
תחת עומק
שמי האל,
קול הכוס,
זמירת הלילה,
אוושוש עשב על התל.
את הנֶגֶן של הקסם
אבן חן בשמי מרום
מנגנת
מתנגנת
בצלילי
לילי חלום.
ישבתי על גזע עקום
של עץ אורן
ליד הכביש לתל-אביב.
צערי זרם במורד הכביש.
מכוניות החליקו עליו ברכות.
אילו היתה לי פצצת אטום
(אותו רגע)
הייתי צובע את ההרים באדום.
לא משנאה או מכעס.
סתם מסקרנות.
בשדרה קפצתי והכיתי בעלה –
טיפות הגשם נשרו עליי.
ויחד טופפנו מורד, מעלה,
והערפל זרם אחריי.
לילה כחול ופנסים כתומים
חייכו אליי לאורך כל הדרך.
האביב הגיע, האביב כבר פה!
לרוץ אמוק? לכרוע ברך?
ניווט יחידים
כוכב הצפון הסתחרר ונפל.
רציתי ללחוש משאלה.
אבל לא ידעתי את התחביר,
ולא ידעתי את רצוני,
וחסרה לי מלה.
שכחתי כמה צעדים לספור,
והלכתי אולי שעה.
אינני יודע היכן מיקומי
ומה ה-נ.צ. הבאה.
מתיישב על תלולית
בין כיפות סמויות
מניח ראש על האדמה.
המצפן שלי מאוהב בירח
ואני – לא יודע במה.
כוכב הצפון הסתחרר ונפל,
אזימוט הולך ואזימוט בא.
אני חולם שאני תבליט
שאינו מסומן במפה.
השקט מופר.
קול צעדים.
ממשיכים בלי כיוןן במסע.
גשמי ברכה
שוב אוסף את רסיסי גופי מקצות המדרכה המזוהמת.
שוב מדביק אותם בדבק נגרים משומש.
שוב קושר בחבלים בלויים
עצמות, אברים, גידים קרועים.
ומקרטע במעלה הדרך –
כאילו הגו שלי זקוף;
כאילו החיוך שלי טבעי;
כאילו הרוק והדמעות שעל פניי
הם מי גשם ברוך אביבי.
קרוב אל מול היופי
אל תרחיקו אותי
מריח הפרחים וממראה האור.
מזה אני חי.
תנו לי להיות בטווח עשרים מטר
מאהובי.
האהבה אליך נטעה בי כוח עצום
שממשיך להריץ אותי גם מעל לתהום.
כמו בסרט מצויר הרגליים בוטשות באוויר.
מתחת: ריק. הסתכלתי? לא הסתכלתי?
מתי הצניחה הגדולה?
מתי בום-טרח?
מתי כוכבים סובבים סביב הראש?
מנוע. הבוכנות עולות ויורדות.
אין שמן – החיכוך גובר.
הקצב מתגבר.
אני מכווץ גבות בדאגה.
מכונאי בורח מהזירה.
תהום של חרדה
מתחת לכל זה – מסתתרת חרדה.
תהום של חרדה, והיא לא בטוחה:
הנפילה בי היא נצחית? או שיש לי קרקעית?
אני יותר עמוקה עד אינסוף, או עד אינסוף חשוכה?
והיא דממה גמורה.
והיא סמיכה כזפת.
כמו בכי חנוקה.
ועל גביה עכביש שעיר
קור דק, עדין, טווה.
אבן בשדה
אבן בשדה היא חדלת אונים.
בקיץ היא חולמת על עשבי האביב
ותפרחות הסתיו.
בבוא הענן היא כמהה לאור הירח
שיכשף אותה להיות קסומה כבאר עמוקה.
הגשם סוחף ממנה גרגרי עפר בהם דבקה.
אבק נוחת עליה, אבק נשטף.
עשב נובט תחתיה, עשב קמל.
והיא רצתה לפלוח את הגלקסיה
טסה במהירות האור.
איזה קול חדש!
ומשב חדש!
ומבט חדש!
כמו הבטחה.
ומראה חדש,
וכוכב חדש,
ומגע חדש
במשאלה ישנה-ישנה.
והגוף רחב,
הצטמרר, רטט,
לאוויר נחשף
קריר מגע.
והלב תסס,
התמלא, גלש,
סיר שפות
על ניצוץ תקווה.
ההוכחה לאי-קיומו של האל
חתלתולה גוססת
נאבקת על כל נשימה
בפה פעור
חנוקה.
גם עבור אל פסיכופת גמור, מוחלט,
לברוא יש מאין את זה! –
זה לא בגדר האפשרי.
מסך יורד
מסך יורד על ההצגה הכי טובה בעיר.
צופים מנומנמים קמים מכסאותיהם:
היתה דרמה? היה קתרזיס? היה מתח? היה פתרון?
זה הסוף?
בלי במאי, בלי תסריט, בלי במה, בלי מוסיקה –
השחקנים ממשיכים לשחק.
קולות נישאים למרחוק
לילה חם. סוף האביב.
למה נפלה עליי תוגה?
אנשים מוכרים
מנגינות מוכרות
מחזירים אותי לארץ
שהיא כבר זרה.
קורעים את הלב.
קוראים לי: "חזור!"
רומזים:
"והיית תייר".
לבי פלוח, פי יבש,
עורי עור אווז וקר.
שוב עטפתני עצבות אפלולית ושותקת.
מלמולים-מלמולים סובבים צללי אנשים מסביבי.
חם ושקט המסך שירד על הערב –
מדומם כל תותח שעלול ויבקע את לבי.
והלב צף בדם כהה וחמים כמו ברחם,
מסוגר כטבעת כשפים בקופסה עם ציפוי קטיפתי.
הוא פועם כמו גונג מרוחק, מתגלגל ומרגיע,
צליל נמוך, מעומעם, מתנגן, מהפנט ואיטי.
ושום זעזוע אליי לעולם לא יגיע.
ומעומק הים שוב לא תימשה גופתי.
אין מראה בעיניי, אך אוזני אליי עוד תשמיע
קול שחיקת חלוקים וצדפים על החוף החולי.
לתנועה מסביבי אין קיום
רק גחלת עוממת
צורבת אי-שם
בעומק בשרה של נפשי.
אולי בדממה את קולך הקורא לא שמעתי?
וקטיפה מכסה.
ויורד המסך על לילי.