בשנות העשרים של המאה התשע עשרה הציבה לונדון שני ציוני דרך בעולם הכליאה המודרני, ברוח ההשכלה. בשנת 1822 הושלמה בנייתו של בית הכלא מילבנק, מוסד ענק מימדים שנועד ליישם בפעם הראשונה את הרעיון לפיו לכליאה מטרה שיקומית. במסגרת התכלית הנאורה של עיצובן מחדש של נפשות הכלואים הייתה מקובלת במוסד השלכתם למשך שבועות לצינוקות צרים וקרים, שהחשיכה בהם, הסמיכה כזפת, הופרעה רק שלוש פעמים ביום בעת שהסוהרים היו מביאים לכלואים ארוחות של לחם ומים. ובשנת 1828 נוסד גן החיות של לונדון, שמתהדר עד היום בתואר "גן החיות המדעי הראשון בתבל". רק בשנות השבעים של המאה העשרים הוצאו האריות בגן החיות של לונדון מכלוביהם הצרים והעלובים, תערובת מדכאת של לבנים וסורגי מתכת, והועברו בגאווה למערכת כליאה חדישה יותר.

​

אני זוכר ביקור בתערוכה בפאריס על כלא אלחיאם. במרכז החדר עמד דגם של צינוק מהסוג שהיה מקובל שם. צבוע בצבע חום, פתוח למחצה, מזמין את הדמיון לחרוג מהאווירה הסטרילית של חלל תצוגה אל מציאות בלתי נתפסת של כליאה ועינויים. את אותה תחושה חוויתי גם בהזדמנות אחרת, בכנס של המועצה הישראלית לניסויים בבעלי-חיים. אחד הנסיינים הציג שקופית של חולדה בכלוב פלסטיק. הכלוב כמעט שלא היה גדול יותר מגופה של החולדה. יצור חי מוקף קירות שקופים של פלסטיק חלק: עולם עוין וקלסטרופובי של אין תנועה, של אין אונים. ישבתי באולם המעונב, ולא יכולתי להכיל יותר.

​

הציפור הכלואה בכלוב היא עבור כולנו סמל לשלילת החירות. איזו תמונה ממחישה יותר את הדיכוי מהציפור שנועדה לעוף למרחקים והיא מוגבלת בין סורגי מתכת? זוכרות את הסיפור על הזמיר וקיסר סין? מכירות את המנהג האסייתי של שחרורם של בעלי-חיים כלואים ככלי לבטא חמלה ואהבה? ולמרות שהכליאה של בעלי-חיים היא סמל כל-כך מקובל לשעבודם של בני-אדם, לעתים רחוקות מדי מנתחים את הכליאה של בני אדם ושל בעלי-חיים אחרים כתופעה אחת. וחבל: ניתוח כזה עשוי ללמד אותנו הרבה.

​

השיח אודות בתי כלא אנושיים כמעט שנחסם כליל על-ידי יומרות - כוזבות בעיקרן - ל"ענישה", "שיקום", "מניעה" וכדומה. גם בתי כלא לבעלי-חיים מתהדרים מדי פעם בתכליות אציליות: חינוך ושימור הטבע (בגני חיות), הצלה מגורל אכזר (במכלאות לחיות החיות ברחובות הערים) וכדומה. האמת של בתי הכלא לבני-אדם מוסווית יותר; האמת של בתי-הכלא לבעלי-חיים ניצבת לרוב במלוא מערומיה – אבל מדובר באמת אחת. עניינה של הכליאה הוא בשליטה, בדיכוי, בהעלמה ובניצול.

​

בספרו כל יום הוא טרבלינקה* מצביע צ'ארלס פטרסון על הזיקה ההדוקה בין השעבוד ("הביות") של בעלי-חיים לבין ראשיתה של העבדות האנושית. שתי התופעות צמחו במזרח הקרוב הקדום, וקווי הדמיון ביניהן רבים. תכלית השעבוד של בני-אדם ושל בעלי-חיים אחרים הייתה ניצול כלכלי – לעבודה בבית ובשדה, להפקת מזון וסחורות מגופם של בעלי-החיים ולמטרות דומות. השליטה בעבדים האנושיים ובעבדים ממינים ביולוגיים אחרים נעשתה באמצעים דומים: סירוס הזכרים היה פרקטיקה מקובלת, כמו גם הסימון באמצעות כתובות קעקע או רציעת האזניים, הכבילה בשרשראות והאילוף באמצעות הצלפות שוט. בשומר היתה בשימוש מלה אחת עבור חמורים, סוסים, פרים ונערים עבדים זכרים צעירים ומסורסים. בהיסטוריה הקרובה אלינו יותר ניתן לזהות כיצד גדר התיל הפכה אמצעי לכליאתם של בני-אדם ושל בעלי-חיים אחרים כאחד.**

​

אחד המאפיינים של בתי-הכלא האנושיים הוא ההרחקה של הכלואים מהחברה. פוקו*** מתאר כיצד החל מהמאה ה-17 הונהגה באירופה כליאה המונית של קבצנים ועניים, אנשים שתוארו כ"שרצים האלה, המשוטטים בעיר בהמונם, מפרים את הסדר הציבורי, מתנפלים על מרכבות, דורשים נדבות בקולי קולות בפתחי כנסיות ובתים פרטיים". האם רק באוזניי מהדהדות הטענות הדומות המושמעות כיום ביחס לחתולים החיים ברחובות? קבוצות אוכלוסייה שלמות נשלחו להתפרנס מהקופה הציבורית במוסדות סגורים, במחיר חירותם. הכליאה הגדולה של האביונים מזכירה את המכלאות של רשויות מקומיות ושל ארגונים להגנת בעלי-חיים. רק בשנים האחרונות החלה להסתנן למודעות ההכרה, שחתולים החיים ברחובות אינם בהכרח "בעיה", וכי יש לקדם את רווחתם היכן שהם נמצאים. אולם עד לאחרונה התפיסה הרווחת הייתה שיש לפתור את "בעיית החיות המשוטטות", לנקות את הרחובות מהם, ולרכז אותם במכלאות של ביטון ותיל, הרחק מעיני הציבור. האבסורד הוא, שבדומה לכליאה של פגועי נפש, גם ההרס של קהילות של בעלי-חיים החיים ברחובות, הפרדתם אלו מאלו, איסופם לתאי כליאה והמתתם בהמוניהם, הוצגו (וממשיכים להיות מוצגים) כמעשי חסד ורחמנות.

​

כליאה היא כלי להרחקת הקבוצה הנכלאת, להדרתה וליצירת תהום חברתית ומושגית בין החברה הכללית לבין ה"אחר" הכלוא. גם בעניין זה מעניין לראות כיצד מתפקדת הכליאה של בעלי-חיים אחרים. חלפו הימים בהם חזירים, תרנגולות, כבשים ופרות הסתובבו ברחובות עריה של אירופה והתגוררו באותם מבנים בהם חיו גם בני-אדם. האם ייתכן שבאותם ימים הייתה ההפרדה הדיכוטומית בין אדם לחיות אחרות חדה פחות? יש לכך רמזים. כך, למשל, בפרקטיקה של העמדה לדין של בעלי-חיים באותם בתי-משפט בהם נדונו בני-אדם (אחד הפשעים האופייניים לחזירים היה פגיעה בתינוקות, דבר שהתאפשר אגב החיים המשותפים). כיום אנו באים במגע עם החיות הללו רק דרך אכילת גופן המת או המוצרים שמייצרים באמצעותן. חייהן הופרדו הפרדה גמורה מחיינו באמצעות העברתן למתקני כליאה טוטאליים. 

​

המשקים המתועשים של בעלי-החיים הם ההתממשות החלום הרטוב של רשויות כליאה. השליטה בבעלי-החיים מוחלטת. ישנה, כמובן, השליטה ביכולת התנועה. לא מדובר כבר בכליאתם של בעלי-החיים בגדרה או באסם. תרנגולות בתעשיית הביצים מוחזקות בכלובי רשת כה צרים, שהן אינן יכולות למתוח את כנפיהן. חזירות מוחזקות מרבית חייהן בתאי ריסון, בין מעקות מתכת, שלא מאפשרים להן  להסתובב סביב עצמן או להישכב בתנוחה טבעית. למתקנים כאלו ישנן מקבילות בבתי-הכלא של בני-האדם: צינוקות צרים, שלעתים לא מאפשרים אף למתוח את הגוף, כבילה לקיר או למיטה וכדומה (אם כי לרוב, השימוש באמצעים אלו הוא לתקופות זמן מוגבלות ולא לכל החיים). גם לצפיפות העצומה במשקים המתועשים, כזו שבה בעלי-החיים לא יכולים אפילו לנוח על הרצפה כולם באופן בו-זמני, יש מקבילה בבתי-כלא מסוימים (כגון במתקני הכליאה החטיבתיים בשטחים הכבושים). השליטה בבני-אדם כלואים כוללת שליטה בתנועה שלהם, באורחות חייהם, בתזונתם, בקשריהם החברתיים, בפעילותם התרבותית, בחיי המין שלהם (וכדומה). השליטה בבעלי-החיים במשקים המתועשים מתרחבת גם לעצם מבנה הגוף של בעלי-החיים (שמותאם לצרכי המערכת באמצעות מניפולציות גנטיות והטלת מומים) ולרבייתם (שחלקה הגדול באמצעות הזרעה מלאכותית).

​

כשם שהשליטה בבעלי-החיים היא מוחלטת, כך גם הניצול שלהם הוא ללא תקדים. המערכת כולה מבוססת על העיקרון של מזעור התשומות והגדלת התפוקות. למעשה, מונעים מבעלי-החיים כל פונקציה שאיננה משרתת את התכלית הכלכלית של התעשייה. בתנאים של כליאה "מתונה" במשק המסורתי, תרנגולות יכולות היו להתקבץ לקבוצות חברתיות, להתעופף למרחקים קצרים, לנוח על מוטות וענפים, לעשות "אמבטיות חול", להקים קנים, ואף לגדל צאצאים ולגדול תחת כנפיה המגנות של אמן. בתעשיית הביצים המודרנית, התרנגולות יכולות לא יותר מאשר להטיל ביצים, וקצב ההטלה הוגבר עד כדי כמעט ביצה אחת מדי יום. גם המפקד של מחנות העבודה האכזריים ביותר, בהם האסיר מקבל מזון ולבוש במידה המינימאלית שתאפשר לו לבצע את העבודה מבוקר עד לילה במשך מספר שנים עד שכוחו יותש והוא ימות, יכול רק להתקנא בניצול שיטתי ויעיל כמו זה שבתעשיית הביצים. לא כל שכן מנהל בית-כלא מערבי ממוצע. ועוד לא הזכרנו את העובדה שמסלול הכליאה האופייני אצל בני-אדם אינו כולל המתה שיטתית של כל הכלואים, ושרק במקרים היסטוריים מעטים נעשה ניצול כלכלי גם של גופותיהם של הכלואים לאחר המתתם. השימוש בכלואים לניסויים הוא אקראי כשמדובר באסירים אנושיים, ואילו כשמדובר בבעלי-חיים אחרים, זו לעתים התכלית המרכזית של הכליאה.

​

הכליאה של בני-אדם ושל בעלי-חיים אחרים איננה תופעה אחת. ניתן לפרק את התופעה הרחבה הזו לתופעות משנה רבות – ולא תמיד ההפרדה תחפוף את הקווים של החלוקה למינים ביולוגיים. אולם יש ערך רב להתבוננות רחבה בתופעה הזו – התבוננות שמסייעת לנו לחשוף מבני עומק תרבותיים ופסיכולוגיים של הדחף לכלוא; של מטרותיהם של מוסדות כליאה ושל אופן תפקודם בחברה ובכלכלה. הניתוח של כליאתם של בעלי-חיים ממין ביולוגי אחד בלבד (הומו-ספיאנס או אחר) יישאר חלקי במנותק מהתופעה הרחבה יותר של כליאה.

​

סיר נייג'ל רודלי, הדווח של האו"מ לעניין עינויים, אמר פעם בכנס בירושלים (ואני מצטט באופן חלקי, מהזיכרון), כי הדיון בנושא של זכויות אסירים נשאר חלול בלי החוויה של ביקור בעולמות הבלתי נתפסים של בתי כלא, והוא היה בבתי כלא בכל רחבי העולם. הייתי בכמה בתי כלא, של בני אדם ושל חיות אחרות. מעט חוויות יכולות להיות מדכאות יותר. אבל בדרך-כלל חוסכים לנו את חוסר הנוחיות. בעוברנו בכבישי הארץ אנו מוקפים במתקני כליאה: כאן, מאחורי הברושים, כלא פסיכיאטרי. ושם, במורדות הגבעה, הסככה התמימה למראה איננה אלא לול ענק. מאחורי ציורי הקיר על חומת הבטון: אסירים פליליים. ומעבר לגדר התיל והברזנטים: אסירים ביטחוניים. והנה אנו עוקפים בזו אחר זו את משאית הבקר היוצאת למשחטה ואת הזינזנה של שב"ס המובילה אסירים לדיון בבית-המשפט. החירות איננה ניתנת לחלוקה. הציפור הכלואה בכלוב היא אולי הדימוי החזק ביותר של כליאה. החיה הפורצת את כלובה ויוצאת לדרור מהווה סמל תרבותי לחירות. אבל שחרורה של הציפור איננה רק סמל לחירות – הוא חלק בלתי נפרד מביטול המשטר של חיים מאחורי סורגים; חלק בלתי נפרד מהעשייה הנדרשת מאתנו.

​

​

* צ'רלס פטרסון, כל יום הוא טרבלינקה (מאנגלית: עודד וולקשטיין), הוצאת פרדס 2006. הזיקות בין השליטה בחיות מבויתות לבין השליטה בעבדים בעולם העתיק נסקרת גם במקומות אחרים.

** לסקירה מרתקת של ההיסטוריה של גדר התיל כאמצעי לשליטה וכליאה, ראו:

 Reviel Netz, Barbed Wire: An Ecology of Modernity (Wesleyan University Press, 2004)

*** מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה (תרגם א' אמיר, הוצאת כתר, ירושלים 1986) בפרק 2 של הספר.

​