הימים שאחרי המלחמה
הטקסט הזה נכתב במהלך הפעולה הצבאית הישראלית בגדה המערבית באביב 2002, שזכתה בישראל לכינוי "מבצע חומת מגן". מאז עברנו עוד ועוד מלחמות, והוא חוזר להיות נכון שוב ושוב מחדש ממלחמה למלחמה. הוא התפרסם במקור ב"כאן מלחמה", גליון מיוחד של "כאן", מגזין של קבוצת התקשורת העצמאית, אפריל 2002.
הימים שאחרי המלחמה יהיו ימים אחרים. הכול יהיה שונה. עשרות אלפי פושעי מלחמה מובהקים יסתובבו סביבנו, ייסעו אתנו באוטובוסים, ילכו אתנו לסינמטק, יעמדו אתנו בתור בסופר. מי מהם הוא שירה לעבר האמבולנס שהגיע לפנות את הילד בן השש-עשרה המדמם למוות? מי מהם הוא שאבטח את הדחפור שהרס בית אחר בית בעוד המשפחות נמלטות תחת אש צולבת, כמעט שנקברות תחת ההריסות? מי מהם הוא ששמר על העצורים היושבים במאות בסככות המטונפות, ללא מזון, ללא מים, ללא הגנה מקור הלילה? מי מהם הוא שהכה אותם? מי מהם הוא שלקח כלי כסף ומזומנים מבית בבית-לחם או ברמאללה? ומי מהם הוא שראה ושתק? ואיתם, סביבנו, המיליונים שלא ידעו, או לא עשו, או לא סירבו. אני חושב על הימים שאחרי המלחמה וממיין בראשי מכרים ותיקים. עם זה לא אוכל לדבר עוד. את זה אצטרך לשאול מה עשה באפריל. וההוא... האם אהיה מסוגל להיפגש עוד אתו? מה עשית בשטחים, שכן? על מה חשבת כשבא צו ה-8 והלכת?
אני מתקשר לחדר המבצעים של המינהל האזרחי. צה"ל נכנס שעה קלה קודם לכן למשרדי ארגון זכויות אדם בעל מוניטין ברמאללה. נער שקולו עדיין מתחלף מנסה לעזור לי – אבל בעצם אסור לו לדבר עם אזרחים. הוא אומר שאם נכנסו זו בוודאי טעות, והם תכף יצאו ויתנצלו, כפי שהיה קודם אותו יום באיזה סניף של בנק. הוא מעיר מישהו שרשאי לדבר אתי ושיעביר את פנייתי הלאה. אחר-כך יסתבר שמהמשרד נותרו חורבות. עם כמה פושעי מלחמה דיברתי בשבועיים האלו, מקיים אתם יחסי עבודה תקינים, מחניף להם מדי פעם – שרק ימשיכו ויזיזו את מה שעוד ניתן להזיז... ועם כמה פושעי מלחמה עוד אדבר בשנים הבאות, מבלי דעת, שואל אותם מה השעה, עונה להם מתי עבר קו 19...
היה רגע במלחמה הזו כשפצועי צה"ל היו שרועים מדממים בחורבות ג'נין, מתפללים בוודאי לרגע בו תשכך האש, בו תגיע האלונקה, בו יתנתק מהקרקע המסוק שיובילם לבית-החולים. באל-ג'זירה נאמר אפילו שצה"ל ביקש הפסקת אש לפינוי פצועיו. ב"הארץ" נמסר, שלבסוף פונו הפצועים תחת אש. ימים ארוכים סרב צה"ל לאפשר את פינוי הפצועים האזרחיים הפלסטינים במחנה. ימים ארוכים סרב להפסיק את האש ולו לרגע לצורך פינוי הגוויות. האמבולנסים של צה"ל לא הסתכנו, כמובן, לצורך פינוי הקורבנות של מיטב חיילינו. חשבתי על הרגע הארוך הזה בו החיילים "שלנו" היו מוטלים שם, חסרי אונים, פגועים, נטושים. היה להם זמן לחשוב באותם רגעים שנראו להם בוודאי כנצח. האם הם חשבו על אותם פצועים שרק שעות קודם לכן הם עצמם מנעו את פינויים לטיפול רפואי? האם הם הרהרו רגע במעשיהם?
את האימה של השבועות האלו נישא כולנו שנים ארוכות. גם אם ננסה לשכוח אותה היא תרדוף אותנו ממבטיו ומנשקו של כל פלסטיני. וכשתבוא עת הנקמה, ומכרים קרובים או רחוקים יהיו מוטלים סביבנו – קרועים, מדממים, מעלים את הסירחון הדביק של גופות מרקיבות – גם אז נוכל לשאול אותם: איפה היית בחודש אפריל 2002?