גבר, חייל, צמחוני
כשעוד הייתי צעיר ונאיבי והאמנתי שהצבא הישראלי מגן על אזרחי ישראל, שירתתי בנח"ל בגבול הצפון. הבסיס שלי היה בחורשת טל, ובזמן התראות הייתי צריך לצאת בריצה לקיבוץ הגושרים. אני זוכר איך באחד הלילות הוקפצנו כך, ורצנו עם קסדות ואפודים לאורך הכביש. אחד החיילים בחוליה שלי היה אסתמטי. זה לא גרם לי להאט...
הסרט "הצמחוני" של ערן סחר הזכיר לי את המקרה ההוא, את מי שהייתי אז ואת מי שבמקום מסוים, למרות כל המאמצים, אני עד היום. לא רק כי הגיבור הוא נחלאווי. לא רק משום שתמונות הפתיחה ממוקמות בנופים ובפעילויות המוכרות כל-כך שבגבול הצפון.
עדי רכס, גיבור הסרט, הוא גבר צעיר שמשרת בצה"ל. הוא שקוע במאמצים להיות "גבר". זה לא טבעי לו, עם אופיו החנוני ומראהו הממושקף, אבל הוא מנסה לעשות כל מה שהוא מרגיש שמצפים ממנו. להיות כמו מים – בכוס המים הם הופכים להיות כוס, בבקבוק הם הופכים להיות בקבוק. ועדי רכס, במדי חייל – הוא חייל. הגבר שעדי רכס מנסה להיות הוא גבר עלוב ופתטי: הוא מבוהל מעצמו ומבוהל מסביבתו, הוא אטום לזולת ולא מסוגל להתמודד עם רגשותיו. הוא פוגע בעצמו ובזולתו - ובעיקר הוא מפחד מכל גילוי שהוא אולי-אולי מסוגל להיות משהו אחר.
את הגבר הזה אנחנו פוגשים כבר בתחילת הסרט, בג'יפ המפטרל בלילה על גבול הצפון. אחינו גיבורי התהילה מתגלים כאן במלוא גיחוכם. שלושה חיילים מבוהלים סורקים את סביבתם בזרקורים. אחר-כך ייעצרו באיזו פינה, ומפקד הכוח יתפוס תנומה על משמרתו. אבל לאחר שהמפקד הבכיר יותר קורא לו בקשר והוא מתעורר בבהלה ומשיב באיחור, הוא מאמץ שוב את טון הבאס הסמכותי וחוזר לתת פקודות. פס הקול של הסרט מתמלא בשפת הקשר הצה"לית של חסמב"ה-חסמב"ה-חסמב"ה: קורקבן לקודקוד קורקבן רות. ישנו, מסתבר חשש לחדירת מחבלים (כנראה היתה נגיעה בגדר) וחיילינו דוהרים בג'יפ הצבאי על דרכי העפר, כשגיבור הסרט, עדי, סורק את הצמחיה דרך כוונת הרובה במבטים מבוהלים. ואז הוא מזהה משהו ויורה. הג'יפ נעצר והחיילים מסתערים, יורים ברוביהם ובמקלע הכבד. לוקח זמן עד שהם מגלים שהאויב המסוכן איננו אלא חזיר בר, שגוסס פצוע לצד דרך המערכת. עדי יורה עכשיו בראשו, להפסיק את ייסורי הגסיסה. (זה המקום לציין, שיוצרי הסרט הקפידו להבהיר שלא היתה שום פגיעה בבעלי-חיים לצורך הפקתו).
בלב הסצינה הזו אנחנו נפגשים גם עם עדי רכס האחר, שאי-שם בתוכו מסוגל לחמלה ולרגש. עדי רכס הוא צמחוני. הוא לא מוכן לאכול חיות. העובדה שירה והרג את החזיר מרסקת אותו. הוא עומד מול החזיר הגונח מכאבים, ומשהו בו נשבר. גם לאחר שגאל אותו מייסוריו, הוא מתקשה לעזוב את המקום. ההלם ממשיך ומלווה אותו גם הלאה – אבל הוא אינו מוכן לבטא אותו. כשהמפקד שואל למה הוא אינו חוזר לג'יפ, הוא קופץ את שפתיו ועולה.
הרגע הזה של עדי, שבו הוא חש חמלה וזעזוע רגשי, הוא רגע נדיר ומאוים: מאוים על-ידי סביבה גברית קונפורמית שצרה עליו מכל עבר. החולשה והעליבות הרגשיים מאפיינים את המין הזכרי לאורך כל הסרט: החיילים המבועתים מהצל של עצמם, שמשתתקים כל אימת שמאיים עליהם רגש אמיתי; אבא של עדי, שיכולתו לבטא את שמחתו מכך שבנו הביא בחורה הביתה מתמצה בהצעה של קפה ועוגות; האבא המכה של אילנה; החבר שבורח למטבעות לשון שגורות בשעת השבעה; הילדים הדורשים מהגיבור-הילד להיות גבר ולקפוץ מהגגון... אפילו המלצר במסעדה מסוגל למחוות בלתי-מצ'ואיסטיות ואפילו הומואיות, אבל הוא לא יותר מאשר מוקיון חביב שאינו מבין שגם דג זו חיה מתה שצמחונים לא יאכלו...
האם יש לעדי תקווה? אולי. ומי שיכולה אולי לגאול אותו מנכותו הרגשית היא אילנה, קצינה (שתשתחרר מהצבא עד סוף הסרט) ומכרה מילדות, שהוא פוגש כשהוא חוזר לחופשה בבית בירושלים. עדי מתאהב באילנה, כך נראה, התאהבות של ממש. בתמונה אחרת אנו רואים אותו, שוב במוצב שבגבול הצפון, מדבר אתה ארוכות-ארוכות בטלפון, עד שחייל אחר מבקש שיסיים. אבל הוא חייב לגונן על עצמו מפני זה שבסביבתו הצבאית ידעו שהתאהב, ומשתמט מהשאלה אם זו היתה החברה שלו. אבל לחברה הגברית יש כוחות משלה. חברו של עדי, רפי, הגבר האולטימטיבי, פוסל את אילנה. היא לא די יפה בעיניו. עדי, צייתן, מתבייש בה, מחניק את רגשותיו והורג את הקשר שקודם הרעיד בו רגשות עזים. אותו רפי הוא גם מי שבסצינה אחרת הקניט את עדי על הצמחונות שלו ושחזר בנהנתנות את אירוע המתת החזיר. את גילוי החמלה של המתת החסד של החזיר מפרש רפי, לטובת עדי, כ"וידוא הריגה" – אותו נוהל בלתי חוקי הנהוג בצה"ל של הריגת חיילי אויב פצועים. הרגישות מומרת באכזריות, הסטיה מהקוד הגברי מפורשת מחדש ועדי מאומץ בחיבוק דוב לחיק החם והקונפורמי של המצ'ואיזם.
דמותה של אילנה, העוצמה הפנימית שהיא משדרת, היכולת שלה לרגשות מורכבים ולביטוי שלהם עומדת בניגוד גמור לעליבות הרגשית של המין הגברי שבסרט. סחר עושה שימוש באינספור מחוות, מיני-סצנות ואביזרי תפאורה כדי להבנות את הניגוד החריף הזה. המצלמה משתהה על פסלון גבס של ראש מבוהל, ספק גולגולת עטוית קסדה, ועל טורסו גבס של אישה. בתמונה אחרת היא משתהה על גרפיטי בחדר המגורים שבמוצב. קולות ירי מלווים את הסצינות הגבריות בסרט שוב ושוב: פעם אלו היריות על החזיר, פעם משחק בנשק בחדר, פעם סצינות אלימות בסרט ופעם צ'פחות גבריות שנשמעות כמו ירי לכל דבר... כל תנועת מצלמה, כל הופעה של דמות משנית, כל פריט תפאורה מתוזמרים. סצינת המין בין עדי לאילנה כבר גובלת בגרוטסקי: אילנה מדברת על רגשותיה המורכבים כלפי אבא שלה, שהיה מכה אותה בילדות, אבל גם היה מוציא אותם לטיולים, על דברים שמעולם לא סיפרה לאדם אחר. ועדי נמרח עליה, לא מסוגל להבין את רגשותיה, מבוהל לרגע שמא זכרונות קשים יסכלו לו את הזיון. ההתנהגות שלו, זכר חנון שמובל על-ידי הזין, מעוררת מיד אסוצייציה ל"מציצים" של אורי זוהר, סרט שפוסטר שלו תלוי בחדרו של עדי. אחר-כך ירוץ עדי מהר מהר לטלפון ציבורי לספר לרפי, הסמכות הגברית שבחייו, על אבדן בתוליו.
ערן סחר יצר סרט פוליטי רב עוצמה. בלב הסרט נמצאות שאלות על מגדר ומיליטריזם, אבל הוא נוגע גם בשאלות של הקונפליקט העדתי והקונפליקט בין מה שהוא "ישראלי" למה שהוא "זר": אילנה היא עיראקית ועדי בא ממשפחה אשכנזית, ששמה המעוברת מציב אותה בלב עמדות הכוח החברתי בישראל. הצמחונות של עדי גם היא בעלת משמעויות פוליטיות. החזיר ההרוג מתייצב כאחד מהקורבנות של המיליטריזם המצ'ואיסטי – לצד הלבנוני שעשוי היה להיות במקומו, לצד המזרחיים, לצד הנשים – ולצד עדי עצמו שמתעלל והורג את הפוטנציאל הגלום בתוכו. נדיר לראות סרט שממחיש בצורה כל-כך חזקה עד כמה כל צורות הדיכוי קשורות וחבוקות זו בתוך זו.
וככל שהסרט הוא פוליטי – הרי הוא חף מכל הפחים שסרטים פוליטיים עשויים ליפול בהם. אין בו אנשים נושאי שלטים ואפילו לא אזכור לאיזה אירוע פוליטי אקטואלי. אפילו מהדורת החדשות שברקע – ריטואל כמעט הכרחי בסרטים ישראלים – לא זוכה לעלות לפס-קול הסרט. החיבור בין קווים של דיכוי נעשה באופן עדין ומרומז, דרך התזמור של פרטים קטנים, באיפוק, ללא הצהרות שבלוניות. הדיכוי ותוצאותיו מתבטאים לכל אורך הדרך במישור האישי הפרטי – בכאב של אילנה, בייסורים של החזיר, בהתרוקנות של עדי...
הניגוד החריף בין חיילות קרבית לבין צמחונות, שמלווה את הסרט לכל אורכו, הוא ניגוד פוליטי מובהק. אין זה רק הניגוד בין לקיחת חיים לבין הגנתם. פציפיזם, אי-אלימות וצמחונות נקשרו אלו באלו מאז ומתמיד. די אם נביא כדוגמאות אנשים כגון טולסטוי ומהטמה גנדי. מנגד, צבאות הם מהגופים הפוגעניים ביותר כלפי בעלי-חיים (קחו לדוגמה את הניסויים בבעלי-חיים או את הניצול של כלבים כפצצות חיות בצה"ל). הערכים הסימבוליים של בשר הביאו להפיכתו לפריט מועדף בתזונה צבאית. גם ההתחברות של הצמחונות לקונפליקטים מגדריים היא מציאותית מאוד: בסקרים רבים מתגלה ששיעור הצמחונות בקרב נשים גבוה בהרבה מזה שבקרב גברים. בסרט שמציג את הדיכוי החברתי מפן אישי מאוד, יש ערך מוסף לצמחונות כמוטיב. הצמחונות הרי מקשרת בצורה מובהקת ביותר בין האישי לבין הפוליטי – מה אישי יותר מאשר ההחלטה אם לאכול את גופותיהן של חיות מתות ולהטמיע אותם להיות חלק מגופנו ממש? עבור עדי הצמחונות מייצגת את כל מה שיש בו שהוא רגשי, נונקונפורמיסטי, נשי. האם הוא יהיה מסוגל לשמר את היסודות האלו שבו עד סוף הסרט? ומה לגביי, הצופה? האם באמת השארתי מאחור את הנכות הרגשית שלי, הממהרת לציית למשימה, אז בלילה ליד חורשת טל, כשהחבר שלי מאבד מאחור את נשימתו?