התנועה לשחרור בעלי-החיים צמחה בשנות השבעים, כביטוי האולטימטיבי לרעיון בדבר זכותו של כל פרט לחירות ולרווחה. גם בישראל החליף המושג של  "זכויות בעלי-חיים" את זה של "צער-בעלי-חיים". קווים לצמיחתה של תנועה.

​

יוצאים לרחובות מנהטן

 

בפתח המוזיאון לטבע בניו-יורק התחולל מהפך בתנועה לזכויות בעלי-חיים בארצות הברית. הדבר היה בשנת 1976. במשך שמונה עשר חודשים, מדי סוף שבוע, הוביל שם הנרי ספירא, איש שמאל יהודי ופעיל ותיק באיגודים מקצועיים, משמרות מחאה נגד ניסויים בחתולים שנערכו במוזיאון. הניסויים כללו הטלת מומים בחתולים, על מנת לבדוק כיצד ישפיעו חירשות, עיוורון, ונכויות אחרות על התנהגותם המינית. המאבק במוזיאון הטבע נחשב לקמפיין הראשון של התנועה לזכויות בעלי-חיים בארצות הברית, ולמודל להצלחה. הציבור הזדעזע מהשימוש האבסורדי בכספי משלם המסים. פוליטיקאים הביעו הזדהות. כעבור שנה וחצי נאלץ המוזיאון להיכנע ללחץ הציבורי. סדרת הניסויים בחתולים הופסקה. עד מותו המשיך ספירא בפעילות ציבורית נגד ניסויים בבעלי-חיים ולקידום אורח חיים צמחוני.

​

פריצת הדרך שהשיג ספירא ברחובות מנהטן, קשורה ישירות למהפכה שחולל מעט קודם לכן הפילוסוף פיטר סינגר בתחום המחשבה המוסרית. בשנת 1975 פרסם סינגר את ספרו "שחרור בעלי-החיים". כל בעלי-החיים שווים, טוען סינגר בספרו. עלינו להתחשב במידה זהה באינטרסים דומים של פרטים שונים. שייכותו של פרט מסוים למין האנושי או למין ביולוגי אחר אינה רלוונטית למשקל שעלינו להעניק לאינטרסים שלו, ממש כשם שגזעו או המגדר שלו אינם רלוונטיים. סינגר לא הסתפק בתובנות פילוסופיות. עיקר ספרו הוקדש להתעלמות הגמורה של בני-אדם מהאינטרסים היסודיים ביותר של בעלי-חיים אחרים. בניסויים בבעלי-חיים (ויוויסקציה) אנו מרעילים אותם, גורמים להם מחלות קשות וחושפים אותם לקרינה ולמכות חשמל. במשקים מתועשים אנו מחזיקים את בעלי-החיים בתנאים של צפיפות ומצוקה, מפרידים אמהות וצאצאים, מטילים מומים בגופם, ומונעים מהם ביטוי לדחפים אינסטינקטיביים. על כל אחת ואחד מאתנו, טוען סינגר, להיאבק מאבק פוליטי למען הפסקת הפגיעה, ולהימנע ככל האפשר מלהשתתף בפגיעה כצרכנים. צרכנות לא אלימה משמעה להיפטר מצריכת בשר, חלב וביצים ממשקים מתועשים.

​

ספרות על הניצול האכזרי של בעלי-חיים ועל החובות המוסריות כלפיהם הייתה קיימת גם לפני סינגר. אולם ספרו הסוחף של סינגר סיפק לתנועה בסיס רעיוני מוצק וסדר יום ברור. השתתפותו של ספירא בקבוצת לימוד בהנחיית סינגר הייתה ההשראה לקמפיין במוזיאון הטבע, ולמאבקים שאחריו. המאבק להצלתם של שבעה-עשר קופים, שהוחזקו בתנאים מחפירים בסילוור-ספרינג, מרילנד, העמיד באור הזרקורים ארגון חדש ("PETA" "אנשים למען יחס מוסרי לבעלי-חיים"). חשיפת קלטות וידאו שהוציאה החזית לשחרור החיות ממעבדה לפגיעות ראש בפנסילווניה הביאה להפסקת המימון הפדראלי של הניסויים. באירופה - ובייחוד בבריטניה - הייתה התסיסה חזקה אף יותר. ארגונים שמרניים להגנת בעלי-חיים עברו טלטלה וחידדו את מסריהם. המאבק לזכויות בעלי-חיים הלך והתפשט. התנועה לשחרור בעלי-החיים ביססה את מעמדה כאחרונת תנועות השחרור של שנות השישים והשבעים. כעבור מספר שנים הגיעו הדיה גם לשולי המזרח-התיכון.

​

ישראל: צעדים ראשונים

​

בחודש יולי, 1983, נרשמה אצל רשם העמותות עמותה חדשה: "חיים לבעלי-חיים - האגודה נגד ניסויים אכזריים בחיות". תחת הכותרת "המטרות העיקריות" נרשם: "להפחית מספר הניסויים בבעלי-חיים ולמנוע סבלם". לא עברה חצי שנה, והעמותה ניסחה לה תקנון. בנוסח הראשון של התקנון הוצע להגדיר בין המטרות "חקיקת חוקים יעילים להגנה על בעלי-חיים מפני השימוש לרעה במחקר הרפואי והמדעי". יד בוטחת מחקה את המילים האלו בעט כחול. במקומן הופיעה הדרישה לחוקק "חוק האוסר ניסויים בבעלי-חיים לכל מטרה שהיא". דרישה זו מסמנת את לידתה של התנועה לזכויות בעלי-חיים בישראל: לא עוד התחשבות ברווחתם של בעלי-חיים מתוך קבלתה של כל גחמה אנושית כלפיהם כלגיטימית, אלא הכרה בבעלי-החיים כבעלי זכויות שאינן ניתנות להפקעה.

​

האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים (כשמה היום) לא הייתה הראשונה לשאת את דגל זכויות בעלי-החיים. הילדה פרידשטיין מאגודת צער-בעלי-חיים ת"א-יפו הייתה מן הבודדות שבין ראשי הארגונים למען בעלי-חיים בישראל, אשר נמנעה לחלוטין מאכילת מוצרים שהפקתם כרוכה בהתעללות בבעלי-חיים: בשר, ביצים או חלב. העופות במשק החי המודרני, כתבה פרידשטיין בדף מידע משנת 1982, הופכים למכונות חיות לייצור ביצים ובשר. ח"כ מרדכי בן-פורת הציע עוד בשנות השבעים לאסור אכילת בשר בישראל, כשהוא מנמק זאת בנימוקים כלכליים ובריאותיים. ובמקביל להקמת האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים פעלה בירושלים לתקופה קצרה "התנועה למען החיים", שקבעה בכרוז שהפיצה, כי "חיות הן קורבנות של שואה מתמשכת… כל היצורים זכאים לזכות לחיות ואיש אינו יכול לשלול אותה."

​

אולם רק הקמת האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הביאה את הנושא למרכז הבמה. ד"ר אנדרה מנשה, ממייסדי האגודה, היה פעיל בנושא עוד בטרם הגיע לארץ מדרום אפריקה. ב-24 באפריל, 1983, יום ההזדהות הבינלאומי עם חיות במעבדות, הוא בילה את היום כולו בכלוב רשת צר בכיכר דיזנגוף בת"א. "חשבתי בתמימותי שיפסיקו את הניסויים כבר למחרת", הוא מספר. את הניסויים לא הפסיקו, אולם מעריב פרסם תמונה של האירוע. על הפוסטר שהוצמד לכלוב בלטו דבריו של תומאס אדיסון: "כל עוד נעשה עוול ליצורים אחרים, נישאר פראי-אדם". בחודש יוני באותה שנה פרסם "העולם הזה" תחקיר על בית-החיות של אוניברסיטת בר-אילן, תחת הכותרת "מחנה-ריכוז לחיות". "מדענים בעולם חשפו כבר מזמן את השקר הגדול ששמו ויוויסקציה", כתבה שם נירה גל, כשהיא מצטטת שורה של רופאים בעלי-שם שפסלו את הניסויים בבעלי-חיים כשיטת מחקר תקפה. התחקיר חשף קשר בין האוניברסיטה לבין סוחר כלבים ממושב מזור: הסוחר הרבה כלבי לברדור באוניברסיטה, והעביר לניסויים את הכלבים שנולדו עם פגם במראם ה"גזעי". כמה אירוני, שגם היום מתקשר שמו של מושב מזור לניסויים בבעלי-חיים: היום* קיים במושב מתקן לגידול קופים המיועדים למעבדות הוויוויסקציה.

​

צמיחתה של מודעות

​

החשיפות העיתונאיות באו בזו אחר זו. פעולות ההסברה תפסו תאוצה. מאות אנשים הצטרפו לשורות האגודה. האגודה הדפיסה כרוזים ודפי מידע, ותרגמה סרטי וידאו ופרסומים מחו"ל. עד שנת 1998 הוציאה האגודה 11 מהדורות של בטאונה "קול החי". האגודה גם צברה לזכותה הישגים נקודתיים, כגון העברת בעלי-חיים ממעבדות למחסות (1987), הפסקת ניסויים בכלבים בקורס חובשים בצה"ל (1990), מניעת תמיכה ממשלתית מחוות הקופים במזור (1996) ועוד. בין המאבקים הבולטים של האגודה ניתן למנות את המאבק נגד הטסת קופים לניסויים באמצעות חברת אל-על (כחלק ממאבק בינלאומי נגד חברות תעופה שבלעדיהן סחר הדמים הזה לא יכול היה להתקיים); הקמפיין נגד המתקנים להרביית קופים לניסויים באור הנר ובמזור; הקמפיין הצרכני נגד מוצרי קוסמטיקה וחומרי ניקוי שנוסו בבעלי-חיים והמאבק נגד ניסויים חסרי שחר בבעלי-חיים בחקר המוח באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר-אילן.

​

בשנת 1991 התפרסם בעברית ספרו של היסטוריון הרפואה, הנס רוש, "טבח החפים מפשע", ובו ביקורת על התוקף המדעי של ניסויים בבעלי-חיים. באותה שנה פרצה "החזית לשחרור החיות" למעבדות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והשמידה ציוד שנועד לניסויים בבעלי-חיים בחקר הכאב. לא הייתה זו פעולתה הראשונה של "החזית לשחרור החיות" בישראל - שנים קודם לכן שחררו פעילים של החזית בעלי-חיים מבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. אולם הפעם זכתה הפעולה לתהודה ציבורית נרחבת. חוגי הנסיינים ניסו לנצלה כדי לתאר את התנועה לזכויות בעלי-חיים כאלימה. אולם הפעולה העלתה על סדר-יומם של אנשים רבים את השאלה, מדוע האלימות כלפי בעלי-חיים במעבדות זוכה לגיבוי החוק, ואילו מגיני החיות נתפסים כעבריינים.

​

22 שנות פעילותה של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים, שינו את פני המודעות הציבורית לנושא. באותה הפגנה ראשונה בכיכר דיזנגוף, נזכרת טרודי גפן, מראשונות האגודה, אנשים לא ידעו כלל מהם ניסויים בבעלי-חיים. אדם אחד תמה מדוע הם מתנגדים לנישואים בקרב בעלי-חיים: מדוע שלא יזדווגו ויתרבו?… תגובות כאלו שוב לא קיימות היום. הביטוי "ניסויים בבעלי-חיים" קשור בתודעה הציבורית קשר הדוק לביטוי "התעללות בבעלי-חיים". עם זאת, קשר הדוק כל-כך לא קיים עדיין בין הביטוי "התעללות" לבין סוגים אחרים של פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים. כל יום ויום בוקעים בישראל למעלה מחצי מיליון אפרוחים המיועדים לתעשיית הבשר – מספר שנראה שאינו קטן מהמספר של בעלי-חיים המשמשים לניסויים במשך שנה שלמה. אולם כמה מאתנו מודעים לסבלם של האפרוחים הללו, נטולי האם, ששנים של ברירה מלאכותית גורמות להם לגדול במהירות ולהעלות שרירי חזה כבדים על מערכת עצמות, לב וראות אפרוחיים? כמה מאתנו מודעים לצפיפות המחרידה בלולים? לאוויר המחניק רווי האמוניה? לרגליים שאינן נושאות את הגוף? לצריבות בעור ממגע המצע הספוג לשלשת בלול? לכך שלמעלה ממיליון מהם מתים מדי שנה רק בעת שמובילים אותם מהלול למשחטה בגיל ששה שבועות** – כשהסיבות העיקריות הן עומס החום ושברים שנגרמו בעת ההעמסה?

​

מניסויים לקרבות תנין-אדם

​

בסתיו 1988, בעקבות חשיפה של המתת כלבים באגודת צער-בעלי-חיים בתל-אביב, הורגש צורך בארגון חדש, שימלא את התפקיד שמילאה האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים בתחומים אחרים של הגנה על בעלי-חיים מפני פגיעות ממוסדות. "האגודה למען זכויות בעלי-חיים" הגישה בקשה לרישום אצל רשם העמותות. ודאי הייתה זו הפעם הראשונה שבה החליט ארגון בישראל להציג את זכויות בעלי-החיים כעיקרון העומד בחזית פעילותו: לא מניעת צער ולא קידום הרווחה - אלא זכויות של ממש. האופי המהפכני של השם לא הרשים את רשם העמותות: הוא סירב לרשום את העמותה בטענה, ששמה דומה מדי לשמותיהן של עמותות קיימות – עמותות ששמן "צער בעלי-חיים". התסיסה בקרב אנשי זכויות בעלי-החיים הביאה לייסודה של "תנו לחיות לחיות". הביטוי "זכויות בעלי-חיים" חזר למגירה לשש שנים בקירוב.

​

מה שעשתה האגודה נגד ניסויים בתחום הניסויים בבעלי-חיים, עשתה "תנו לחיות לחיות" בתחום הפגיעה בחתולים ובכלבים על-ידי אזרחים פרטיים ורשויות מקומיות. דוברת האגודה, אתי אלטמן, לא הניחה לתקשורת ואף לא למשטרה. כל מקרה דווח, ועל כל מקרה הוגשה תלונה. מה שהחל כמלחמה בטחנות-רוח, הפך עם הזמן לשיתוף-פעולה. כיום מקבלת אלטמן דיווחים מהמשטרה על מקרי התעללות, ואת תלונותיה היא מגישה על-גבי טפסים מוכנים,  שלוגו העמותה מופיע בהם לצד סמל משטרת ישראל. למרות שעיקר פעילותה של "תנו לחיות לחיות" ממוקד בכלבים ובחתולים, אחד ההישגים הבולטים שלה נגע דווקא לבעל-חיים אהוב פחות: לתנין. בשנת 1997, בפסק-דין תקדימי, אסר בית-המשפט העליון על "קרבות אדם-תנין" בחמת-גדר, כשהוא מקבל את טענת העמותה, כי מדובר בהתעללות בתנינים.

​

חוזרים לזכויות בעלי-חיים

​

המונח "זכויות בעלי-חיים", שנקבר על-ידי רשם העמותות בשנת 1988, הושב למרכז הבמה בשנת 1994 על-ידי עמותת "אנונימוס", אשר הציגה עצמה מיומה הראשון כ"עמותה לזכויות בעלי-חיים". העמותה צמחה מקבוצת נוער שהייתה פעילה שנים קודם לכן, ושאופיה הרדיקאלי והדינאמי הפך אותה לעתים לכבשה השחורה של התנועה להגנת בעלי-חיים בישראל. לראשונה נראו בישראל הפגנות של מאות אנשים למען זכויות בעלי-חיים. האלימות של אנשי אבטחה בדולפינריום ושל בעליהן של חנויות פרוות לא הרתיעה את הפעילים מלקיים משמרות קבועות במקומות אלו. "אנונימוס" לא בחלה גם בשיטות של התנגדות אזרחית לא אלימה, ופעיליה חסמו את פעילותו של בית מטבחיים בירושלים ואת הכניסה לקיבוץ אור-הנר, שתכנן להקים חווה להרביית קופים לניסויים. הדגש בעמותה היה תמיד על העצמה של פעילי שטח, רובם בני נוער וצעירים, כדי ליצור רשת רחבה של פעילות ופעילים עצמאיים הפרושה ברחבי הארץ. אחד מעמודי השדרה של הפעילות היה המרכז לזכויות בעלי-חיים שהפעילה אנונימוס בתל-אביב במשך כתשע שנים רצופות, ושהפך למודל למרכזי מידע ופעילות אחרים, שאינם ממוקדים רק בבעלי-חיים (כגון סלון מזל בתל-אביב). עיקר הפעילות היה מכוון לאו דווקא אל מי שעומדים בראש הפירמידה החברתית, אלא ל"אדם ברחוב" - זה שהחלטתו להימנע מצריכת כבד אווז - ובהמשך בשר, ביצים וחלב - תקטין את הכדאיות הכלכלית שבייצור מוצרים עתירי אכזריות.

​

סדר יומה של אנונימוס בשנותיה הראשונות הדגיש את הזיקה העמוקה בין המאבק למען בעלי-חיים למאבקים אחרים לצדק חברתי וסביבתי. פעילים שלה השתתפו בהפגנות ההמוניות ברחבי העולם נגד תהליך הגלובליזציה (בסיאטל, בוושינגטון, בפראג...). ההגנה על בעלי-חיים לא נתפסה עוד כביטוי לאהבת בעלי-חיים במסגרת הקונצנזוס החברתי: היא הוצבה כקוראת תיגר על האידיאולוגיה הסוגנית ההגמונית (סוגנות היא אידיאולוגיה המעדיפה תמיד אינטרסים של בני המין האנושי על-פני אינטרסים דומים של פרטים ממינים ביולוגים אחרים); ככופרת בכללי המשחק הקפיטליסטיים, המעדיפים רווחים על-פני רווחת הפרט (אדם או בעל-חיים אחר) ומציעה אלטרנטיבה תרבותית-חברתית לחברה הצרכנית החיה על חשבון חבריה החלשים.

​

מסורת פוליטית-תרבותית זו ממשיכה עד היום בקבוצות אחרות. הבולטת שבהן היא "מאבק אחד – הקבוצה האנרכיסטית לזכויות בעלי-חיים". לצד פעילות בהגנת בעלי-חיים לא אנושיים, משתתפת הקבוצה בהפגנות נגד הכיבוש ונגד חומת ההפרדה, למען צדק חברתי ובסוגיות שונות של זכויות אדם. קבוצות אחרות בשמאל הרדיקלי, כגון כביסה שחורה (לסביות, הומואים, בי וטרנס נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי), הכניסו את זכויות בעלי-החיים לאג'נדה הפוליטית שלהם. באירועים כגון "פסטיבל האקטיביזם" השנתי, המפגיש פעילים וארגונים מכל גוני המאבקים לצדק חברתי, נקבעה נורמה של מזון טבעוני בלבד.

​

עם הזמן חל שינוי באופן פעילותה של אנונימוס. הדגש על העצמת פעילי שטח הוחלף בדגש על עבודה מקצועית. המרכז לזכויות בעלי-חיים נסגר, וחלק מהפונקציות שלו הוחלפו על-ידי אתר אינטרנט מהמקיפים ביותר בנוגע לזכויות בעלי-חיים (ולא רק בקנה מידה ישראלי). העמותה מוציאה מדי שבוע מגזין אי-מייל איכותי, המכסה חדשות בתחום זכויות בעלי-החיים, כתבות עומק במגוון נושאים (מפגיעות בבעלי-חיים ועד לייצוגם בתרבות) ופינת תזונה. פעולות לובי והרצאות מסודרות במוסדות שונים קיבלו משקל רב יותר בפעילות העמותה. השינוי באופי העמותה לא גרע ממטרותיה. למרות ש"אנונימוס" מקבלת לשורות פעיליה גם את מי שאינם (עדיין) צמחונים, הנורמה הברורה בעמותה פוסלת בחריפות אכילת בעלי-חיים ומעודדת צמחונות וטבעונות. כחברי עמותה יכולים לשמש רק מי שאימצו תזונה טבעונית. סדר-יומה של "אנונימוס" דומה לזה שנקבע על-ידי הפילוסוף פיטר סינגר בספרו "שחרור בעלי-החיים", שיצר מהפכה במדינות דוברות האנגלית עוד בשנות השבעים, ותורגם לעברית בשנת 1998. לצד פעילות מוצלחת נגד ההתעללות בבעלי-חיים בקרקסים, בניסויים בבתי-ספר וע"י חברות תמרוקים, מרכזת אנונימוס את עיקר מאמציה בגרעין הקשה של הפגיעות בבעלי-חיים ובמיוחד במשקים החקלאיים.

​

הקמפיין נגד פיטום האווזים

​

אם מאבקה של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים יצר בציבור את הזיהוי של אלו כהתעללות, הרי ששנים של עבודה סיזיפית של פעילות ופעילים של אנונימוס הוביל לדימוי ציבורי זהה לפיטום אווזים.

 

הלעטת אווזים היא הליך שמטרתו ייצור כבד אווז שומני ("foie-gras"). הכבד השומני הוא כבד חולה ומנוון, שהתנפח לגודל שהוא פי שמונה עד פי עשרה מגודלו הטבעי. מחלת הכבד מושגת על-ידי הלעטת האווז בכמויות גדולות של מזון פחמימתי (דייסת תירס), כמויות שהן מעל ומעבר למה שהאווז היה אוכל באופן טבעי. הפיטום נעשה באמצעות דחיסת התערובת הפחמימתית אל קרביו של האווז באמצעות לחץ אוויר. אווזים מולעטים סובלים, בין היתר, מפגיעה בתפקוד הכבד ואיברים אחרים, מקשיי נשימה, מקושי ללכת – וכמובן מהאימה הנובעת מההלעטה הכפויה. מי מהם שלא מת בתהליך הפיטום, נשחט כשהוא על-סף גסיסה אם לא במצב גרוע מזה. עד סוף שנות התשעים מעט מאוד אנשים בציבור ידעו מהו פיטום אווזים או מה האימה והסבל המגולמים במוצר "כבד אווז".

 

הקמפיין נגד פיטום אווזים היה, כדרכה של אנונימוס, קמפיין שטח. בשיאו לא ניתן היה ללכת יותר ממאה מטר בערים המרכזיות בארץ בלי להיתקל במדבקה "פיטום אווזים – כמה אכזריות אפשר לבלוע" – שהונצחה בפזמון שירו של דוד גרוסמן "שירת הסטיקר" בביצוע ה"דג-נחש". הקמפיין נגד פיטום האווזים הצעיד את התנועה לזכויות בעלי-חיים בישראל צעד נוסף קדימה גם בתחום החקירות. לצורך הקמפיין הגיעו פעילות ופעילים, מצוידים במצלמות סטילז ווידאו, כמעט לכל משק בישראל שעסק בפיטום אווזים, ותיעדו את פעולות ההלעטה, את האווזים המדממים, המתנשמים בכבדות ואת אלו שרגליהם אינן נושאות אותם - ואת הגופות הנערמות בפחים. מסעות התיעוד לא הסתיימו במפטמות האווזים, ותוך זמן קצר הצטברו באנונימוס ואצל פעילים מקבוצות אחרות שעות ארוכות של תיעוד וידאו המאפשר הצצה לגיהנום הנסתר של מדגרות, לולי סוללה, משקי חזירים, משקים של עגלי חלב, משחטות ועוד. תמונות של כבשים אוסטרליות המושלכות ממשאית למשאית בגבול ישראל-ירדן עוררו שערוריה כששודרו בטלוויזיה האוסטרלית. תמונות של קטימת קרניהן של עגלות בתעשיית החלב, ששודרו בתוכנית כלבוטק, הובילו את השירותים הווטרינריים לחייב שימוש בהרדמה מקומית בעת הטלת המום הזו בעגלות.

 

הקמפיין נגד פיטום האווזים הוביל בעלי מסעדות מובילות להסיר את כבד האווז מהתפריט. אכילה של כבד אווז הפכה לסמל לאטימות מוסרית. למעלה מ-70% מהציבור רואים בפיטום התעללות. ובאוגוסט 2003 פסק בג"ץ בעתירה של נוח (ארגון הגג של ארגונים להגנת בעלי-חיים בישראל) כי הפיטום מנוגד לחוק צער בעלי-חיים. בעת כתיבת שורות אלו, הפיטום עודנו נמשך למרות פסק-הדין***.

 

חודרים לקונצנזוס

 

הקמפיין נגד פיטום האווזים התחולל בו-זמנית ברחובות הערים, על-גבי דפי העיתונות, במסדרונות הכנסת ובאולמות בתי-המשפט. ואכן, השנים האחרונות ראו נוכחות הולכת וגוברת של הארגונים להגנת בעלי-חיים במסדרונות השלטון. ארגונים כגון "העמותה למען מדע מוסרי" ממקדים את פעילותם במישור זה, תוך הסתייעות במאגר של עורכי-דין מתנדבים. ועדות הכנסת שבו והתכנסו לדון בליקויים במערך הפיקוח על ניסויים בבעלי-חיים, בהרעבת תרנגולות בתעשיית הביצים, בפיטום אווזים, בתקנות בנוגע להובלת תרנגולות, באופן ההמתה של בעלי-חיים, בתעשיית עגל החלב ועוד. חברי כנסת רבים יותר ויותר מתייצבים לצד בעלי-החיים, מקום שבעבר היה נחשב לאיזוטרי. בתי המשפט הכריזו על זכותם של תושבי הערים להאכיל את החתולים החולקים אתנו את המרחב האורבני ופסלו את האפשרות להמית את אותם חתולים אך ורק בתואנה שהם מהווים "מטרד" (תיקים אלו נוהלו בידי העמותה למען החתול ותנו לחיות לחיות). בעת הפרידה בין בני-זוג, נקבע, גורל בעלי-החיים צריך להיקבע לא במסגרת חלוקת רכוש כלכלית אלא על-פי מבחן טובתו של בעל-החיים. ועדות מקצועיות שהקים משרד החקלאות להתקנת תקנות לפי חוק צער בעלי-חיים כללו פעילים לזכויות בעלי-חיים, וקיבלו מידע והצעות מהארגונים. ומבקר המדינה הקדיש חלק מהדו"ח שלו בשנת 2004 לביקורת נוקבת על המועצה לניסויים בבעלי-חיים. אין שבוע בו סוגיות הנוגעות להגנת בעלי-חיים אינן עולות מספר פעמים בעיתונות. מעמדם של בעלי-החיים זוכה גם ליותר ויותר התייחסות באקדמיה. ניתן לאתר קורסים ומאמרים אקדמיים בנושא, ואוניברסיטת תל-אביב אף מוציאה את כתב העת "חיות וחברה" המוקדש כולו לזיקה בין האדם לחיות אחרות – אם כי לאו דווקא מתוך גישה של זכויות. הכנסים של פרויקט "חיות וחברה" מושכים מדי קיץ קהל רחב הממלא מפה לפה את האודיטוריום הגדול של האוניברסיטה.

 

עם כל זאת, התשתית להצלחות ממשיכה להיות בפעילות השטח. השמדתם של חתולים החיים ברחובות לא הצטמצמה רק בשל פסיקות של בית-המשפט. המחסום המרכזי בפני ההשמדה נותר גופם של פעילות ופעילים המתייצבים מול פקחי העירייה, משבשים את פעולות הציד וההריגה, מבריחים את החתולים או מחביאים אותם במקומות מקלט. רשתות של כותבי מכתבים למערכות עיתונים ולאנשי ציבור משמרות את העניין של אלו בנושאים הנוגעים לבעלי-חיים. הגיבורות האמיתיות של המאבק הן פעילות שטח חמושות במצלמה, שלט או מקלדת מחשב.

 

קהילה מתרחבת

 

השנים הראשונות של המאה העשרים ואחת ראו פריחה והסתעפות של התנועה לזכויות בעלי-חיים בישראל. מספר הארגונים והקבוצות גדלים משנה לשנה: כל קבוצה ותחום הפעילות הייחודי לה, כל קבוצה ותרבות הפעילות שלה. העמותה למען חיות משק מתמקדת בתנאי הגידול של בעלי-חיים ומנסה, בין היתר, להביא להמרת הצריכה של ביצים מלולי סוללה בביצים מלולים בהם לתרנגולות ניתן להסתובב בשטח פתוח. שב"י – שחרור בעלי-החיים ישראל מתמקדת בפעילות שטח ומסריה בלתי-מתפשרים. מאבק אחד מדגישה את הקשר בין מאבקים. קבוצת פעילים אחרת מפיקה את "יומן חייתי" – תוכנית טלוויזיה העוסקת בזכויות בעלי-חיים ומשודרת בטלוויזיה הקהילתית (התוכניות ניתנות לצפיה גם באתר התוכנית באינטרנט). עמותות אחרות מנסות להביא את השינוי דרך השפעה על המימסד. וכמובן, האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים, תנו לחיות לחיות ואנונימוס ממשיכות להוביל את המאבקים כל אחת בזירתו הוא – ולא פעם תוך שיתוף פעולה.

 

לצד הארגונים צמחה גם קהילה של פעילות ופעילים שנפגשים לא רק במשמרות מחאה ובאירועים אלא גם באופן יומיומי – גם אם וירטואלי – בפורומים אינטרנטיים וברשימות דואר: להחליף חוויות, להתווכח, לקבל החלטות ולהעביר מידע על חדשות ועל פעילויות. האינטרנט והדואר האלקטרוני יצרו מהפכה באקטיביזם הן בתחום בעלי-החיים והן בתחומים אחרים. אתרי אינטרנט הופכים להיות מקור מידע עיקרי וזמין: הקושי להשיג מידע, שאפיין את ראשיתה של התנועה בארץ, פחת. הכלכלה הגלובלית הפכה את הניצול של בעלי-חיים לסוגיה גלובלית – חוות מזור בישראל קונה קופים ממאוריציוס משווקת קופים למעבדות באנגליה; אוסטרליה מייצאת כבשים לשחיטה בישראל; חברות מקומיות אינן אלא שלוחות של תאגידי ענק בינלאומיים... – והאינטרנט מאפשר לתת לדיכוי הגלובלי מענה גלובלי דרך שיתוף פעולה הדוק עם קבוצות פעילות בכל רחבי העולם.

​

מודעות ומציאות

​

עשרים השנים האחרונות ראו שינוי מהפכני בדעת-הקהל בכל מה שקשור לזכויות בעלי-חיים. ועדות הכנסת דנות בבעלי-חיים. בעלי תפקידים במשרדי הממשלה עוסקים בנושא. החקיקה והפסיקה השתנו. עשרות ארגונים פועלים בארץ למען בעלי-חיים. מפלגות הכניסו את הגנת בעלי-החיים וצמצום (או הפסקת) הניסויים בבעלי-חיים למצעיהן. תלמידים וסטודנטים כותבים עבודות בתחום. כלי-התקשורת מקדישים לנושא מקום ומבצעים תחקירים על פגיעות בבעלי-חיים. רק תחום אחד לא ראה שינוי ממשי כלשהו: מצבם בפועל של בעלי-החיים בישראל.

​

כמאתיים מיליון עופות מומתים בישראל מדי שנה על מנת לייצר בשר עוף****. את חייהם הקצרים (הנמדדים בשבועות) הם מבלים בתנאים של משקים מתועשים. העיקרון שעליו מבוססים משקים אלו הוא רווח מרבי בהשקעה המזערית. התוצאות עבור בעלי-החיים הן: צפיפות, מחנק, פציעות בלתי מטופלות, ולבסוף הובלה טראומטית לבתי-המטבחיים. כשישה מיליון תרנגולות מטילות מוחזקות בכלובי רשת צרים, המעניקים לכל אחת מהן שטח כשל מרצפת קטנה. הכלובים הללו מונעים מהן מימוש של דחפים יסודיים: למתוח את כנפיהן, לנקר בקרקע, לבטוש ברגליהן, להקים קן ולמצוא מסתור בעת ההטלה. התנהגויות אלו נצפות כולן אצל תרנגולות במשקים מסורתיים, וגם אצל תרנגולות ששוחררו מתנאי המשק המתועש. את הדחף להתגולל בעפר מממשות התרנגולות במשק המתועש על רצפת התיל המלוכסנת של הכלוב, תוך שחיקת נוצות הבטן וחשיפת העור. כתוצאה מכך הופכים הלולים, כלשונו של חוקר טבע מטקסס, ל"בית משוגעים לעופות"*****. מאחר שתרנגולת מטילה כ-300 ביצים בשנה, אכילה של ביצה אחת ליום משמעותה אחריות לכליאתה של תרנגולת אחת. ביצה אחת פחות משמעה שחרור של תרנגולת אחת. את תחום הניסויים בבעלי-חיים בישראל אופף עדיין מעטה של מסתורין, אולם בכנס שערכה המועצה לניסויים בבעלי-חיים, הוצגה בלי כל בושה תמונתה של חולדה בכלוב שקוף, שגדול אך במעט ממידות גופה. הנתונים על חזירים מתפוצצים, חתולים שעפעפיהם נתפרו וגורי חולדות שהושקו בתמיסת מלח מתפרסמים תמיד רק לאחר שנים, בעקבות ייסורי-המצפון של מי שהשתתף בניסוי או לאחר פרסום הניסוי בלשון הקודים של העיתונות המקצועית. אפילו בתחום ההתייחסות לכלבים ולחתולים, החיים עמנו בבתינו, מספרת אתי אלטמן, קיימת מודעות גבוהה, ולמרות זאת נפוץ מאוד יחס נורא כלפיהם.

​

הערות (אוקטובר 2023):

* בשנת 2015, לאחר מאבק ציבורי ממושך, נסגרה חוות הקופים במזור.

​

** התעשיה ממשיכה במאמצים לעוות עוד את גופם של התרנגולים, וגיל השחיטה ממשיך לרדת. בעת העלאת הטקסט לאתר הוא כבר עומד על כחמישה שבועות. לצד זאת, שינויים חקיקתיים ושיפורים טכנולוגיים הורידו את שיעור התמותה בהובלה, שצנח בחלק מהשנים לפחות מ-800 אלף מתים.

​

*** בשנת 2006, לאחר מאבק משפטי וציבורי נוסף, הופסק מתן ההיתרים להעברת אווזים למשקי פיטום. נדרש זמן נוסף למאבק במפרי חוק, אך בסופו של דבר הפיטום בישראל הופסק גם בפועל.

​

**** בשנת 2022, לפי נתוני מועצת הלול, הוכנסו ללולים בישראל יותר מ-242 מיליון אפרוחי תרנגולים ותרנגולי הודו. לפי נתוני השירותים הווטרינרים יותר מ-209 אלף תרנגולים ותרנגולי הודו הובאו למשחטות באותה שנה. הפער משקף את התמותה בלולים, כמו גם את העובדה שחלק מהתרנגולים משווקים ללול בשנה קלנדרית אחת, ומגיעים לגיל שחיטה בשנה העוקבת. הבדלים במספר התרנגולים שהוכנסו ללולים בסוף כל שנה יכולים להגדיל או לצמצם את הפער בין מספר התרנגולים שהוכנסו ללול בכל שנה לבין מספר אלו שהובאו לשחיטה.

​

***** בשנת 2022, בעקבות מאבק ציבורי ומשפטי ארוך, נכנסו לתוקף תקנות להפסקה מדורגת של השימוש בלולי כלובים, והחלפתם בלולים מתועשים, שמאפשרים (בממשק תקין) ביטוי מסוים לחלק מהצרכים של התרנגולת.

​