שמונה עשרה עיניים מסתכלות מבעד לסורגים. מסתכלות בקופיף שגבו מופנה אליהם? מסתכלות בנו? ועוד שתי עיניים של הקופיף, שמביט בנו או בצלם או במגבת הפרושה בגסות על תיל הברזל שמשמש לו תחליף לאמא אבודה. ושתי עיניים גרוטסקיות ולא רואות שמישהו החליט לצייד בהן את תחליף האם. ושתי עיניו של הצלם תומס נביה. ועדשה אחת של מצלמה.

​

וזוג העיניים שלי או שלך.

​

עשרים ושבע עיניים ותמונה אחת שהתפרסמה ב"נשיונל ג'אוגרפיק" בספטמבר 1962.

​

"קוף תינוק מוצץ את אגודלו נצמד ל'אמא' מבד שהיא חמה ורכה תוך העדפתה על חיקוי תיל (שאינו מוצג) שמציע חלב. ניסוי בביתן המדע של ארה"ב מספק תשובה אחת לשאלה: מה מוביל לאהבה בין אם לילד?" – אלה דברי ההסבר שסיפק ה"נשיונל ג'אוגרפיק" לקוראיו בתאור שמתחת לתמונה. ואולי אפשר למצוא שם הרבה יותר.

​

מעבר לסורגים, באולם המוזיאון, חמישה גברים בחליפות, שתי נשים ושתי ילדות מסתופפים ליד הכלוב המרושת, מחפשים פתרון למסתורין של הקשר בין אם לילד. מאחוריהם על הקיר, באותיות לבנות גדולות מוצגת השאלה. מה הם רואים מעבר לסורגים? מה הם מרגישים? שניים מהגברים מחייכים בבירור. על פני האחרים פרושה ארשת רצינית של חקירה מדעית. הנשים נדחקו מעט הצדה. ממקומן הן יכולות לראות רק את גבו של המתקן-ה"אם". הן מתכופפות מעט קדימה, מנסות להשיג הצצה במתרחש. דומה שרק שתי הילדות רואות מבעד לסורגים ומבעד לאצטלה המדעית. הפה מעוקם בחוסר שביעות רצון. הידיים של אחת אוחזות זו בזו בפחד. המבט מלא בעצב ובחמלה. הן יגדלו. גברים לבנים בחליפות ועניבות ונשים בתסרוקות מטופחות יסבירו להן שמה שחשוב וחיוני הוא חלב. שחום ורכות הם מותרות. שאסור לחפש אהבה אלא הצלחה. ושאין מקום לחמלה. לא כלפי מי שמעבר לרשת הברזל.

​

הם כולם לבנים שם מעבר לרשת הברזל. וכאן, בצד שלנו אפריקה. הקופיף המוצץ את אצבעו הוא אפריקה. גם האם המלאכותית כמו באה מאפריקה. מישהו החליט להצמיד לגליל התיל המכוסה בבד מסכת פנים גרוטסקית. חלק מהניסוי? בוודאי שלא. אבל המסכה מדברת. האוזניים, האף והפה הסכמאטיים, העיניים הענקיות, צבעי היסוד המנוגדים – כולם מזכירים אומנות אפריקאית מסורתית. בחוץ, מעבר לסורגים, החום והאהבה נבלעים בחשיבה מדעית, באותיות גדולות לבנות, נוקשות, מודבקות על הקיר, מושא למחקר. אבל כאן, בתוך כלוב הרשת, בעולם האפריקאי המשועבד, יש לחום ולאהבה מובן. כאן הקופיף המכווץ מעדיף את הבד הרך על מזון חיוני. הרגש חי כאן. חוש המישוש חי כאן. מותר למצוץ את האצבע כאן. וכאן גועשים הרגשות. וכאן קיימת האהבה. ומסביב רשת ברזל חד-משמעית. וילדה במרכז שולחת את ידה אל הסורגים. אולי היא רוצה לחצות?

​

מי שבנה את התערוכה, והתקין לאם הפלדה והבד מסיכת פנים, לא חשב להציב איזו תפאורה. הוא גם לא חשב להפריד בין הקהל למוצג באופן שיקל יותר על ההסתכלות. האם המלאכותית מונחת בכלוב מרשת צפופה. הרצפה רשת. הדפנות רשת. הרשת אינה יוצרת רק תיחום פרקטי, אינה רק מונעת מהקופיף לקפוץ ולצאת לחפש את אמו במסדרונות המוזיאון. הרשת מייצגת גם את החציצה הבלתי-עבירה בין אדם לחיה. דווקא בניסוי כזה, שבו היחס בין קוף לאמו אמור לדמות את הקשר בין תינוק אנושי לאמו, חשוב להזכיר לצופים את קיומו של קו גבול ברור ולא ניתן לטשטוש. בני-האדם כאן, במוזיאון האמריקאי. הקופים שם, באפריקה, בכלוב, מעבר לרשת הברזל. הרשת חוצה גם את התמונה שלנו לשני מחוזות שונים ונפרדים. מה שלפני הרשת ומה שמאחוריה. מחסום המינים הוא תהום שאין עליה גישור. ושוב, היד הזאת של הילדה. מה היא עושה? מה היא רוצה?

​

האהבה והרשת. מעבר מזה אהבה שאינה אהבה. מעבר מזה – שוב אהבה שאיננה אהבה. כי אם האהבה שמחפש הקופיף היא אהבה, איך ניתן להתייחס בקור רוח מדעי למראה שלו, נצמד נואשות לסמרטוט החום בלבו של עולם אכזרי וקר? לא. ה"אהבה" שלו איננה אהבה. תהיה זו האנשה לייחס לבעל-חיים רגש אנושי, יאמרו המדענים. אבל אם ה"אהבה" הקופית איננה אהבה, מהי האהבה שבין אם אנושית לתינוקה, אותה אהבה שאנו חוקרים? גם ממנה לא נותרות אלא האותיות שעל הקיר. ובין האהבה שאינה אהבה לאהבה שאינה אהבה ניצבת רשת הברזל שאינה מתירה לאהבה לחצות אותה – והפעם האהבה שאין לה מקום היא האהבה שבין אדם לחיה.

​

ארבע-עשרה עיניים של מבוגרים מסתכלות מבעד לסורגים. הן אינן רואות את הסבל. הן אינן רואות את האכזריות. הן אינן רואות את האבסורד שבהתעללות בתינוק במסע בחיפוש אחר מקור האהבה. איך אפשר להסתכל בתמונה הזו ולא לראות? להסתכל בקופיף הבודד בכלוב הרשת, באימה שאוחזת בו, בעליבות של הבד הפרוש על התיל, שהוא כל שנותר לו בחייו, באמא האמיתית שאיננה שם (איפה היא? מה עושה לה אהבת האם לתינוק שנגזל?) – להסתכל בכל זה ולא לראות? אולי אורות המוזיאון מסמאים? אולי הרשת מסננת את התמונה? אבל היד הזאת, היד הזאת המושטת של הילדה, היא חודרת מבעד לנייר הצלופן של האדישות.

​

וזוג העיניים שלך. שלי. התמונה ממקמת אותנו בצדו של הקופיף. מהעבר הזה של הרשת. צופים בעצמנו, משתקפים בפניהם של באי המוזיאון, במקומנו הטבעי, מהעבר ההוא של רשת הברזל. ואיפה אנחנו באמת? באפריקה כלואה ומדוכאת של חושים ושל רגש, ושל חמלה ואהבה? או באמריקה המדעית, הקרה, הצופה מעבר לסורגים, חנוטה בחליפות מצוחצחות? ואולי אנחנו ה"אמא" מתיל המציעה חלב אבל לא אהבה, שהמגזין מציין את העדרה מהתמונה? (האסוציאציות נעות בין חוקי רווחה שונים, שמספקים לבעלי-החיים צרכים פיסיים בסיסיים אך מתעלמים מקיומם הרגשי כפרטים.)  התמונה מתעתעת. היא מבקשת להראות לנו את מה שרואים באי המוזיאון, אבל אנחנו מסתכלים בתצוגה מהכיוון ההפוך. התמונה משחקת בפרספקטיבה שלנו כמו היינו על קרוסלה: רגע אחד אנחנו בצד הזה של הרשת, הקרוב אלינו לכאורה בתמונה, ורגע שני, בהיותנו במעמד של צופים, אנו סובבים אל הצד השני של הרשת, בצוותא עם שאר בני-האדם. מישהו גם היטה את האם המלאכותית באופן שתפנה לכיווננו במקום לכיוון האולם. האם אנחנו באולם (שהרי אנחנו רואים מה שאמורים באי המוזיאון לראות) או שמא אנחנו בכלוב (שהרי אנחנו מסתכלים בבאי המוזיאון מתוך הכלוב)? ואולי הדופן שמאחורי הקופיף איננה רשת אלא מראה גדולה, והאנשים הצופים כביכול מבעדה אינם מולנו אלא מאחורינו, משתקפים בדופן המרוחקת של הכלוב? ואולי אנחנו מי מהם, משתקפים במראה שמאחורי הקופיף? מי אני? האיש בחליפה הכחולה? האיש במשקפיים המתאמץ להסתכל מעבר לכתפיים של חבריו? האישה באדום? או אולי הילדה המושיטה את ידה? 

​

עכשיו כבר איננו מסתכלים בכלוב אלא במערכת של מראות. הקשר בין הקוף למתקן מתחזה לבבואת הקשר שבין ילד לאמו. שוב נמצא לנו הסבר לפנים שהולבשו למתקן המכאני. הם משלימים את הבבואה הדהויה של אם. והקופיף, האם אין הוא בבואה פתטית של מה שהיה יכול להיות לולא נגזל מאמו? מראה בתוך מראה: מה שאמור היה להיות בבואה של אהבת אם משקף לעיננו את דמותנו, את מידת הכושר שלנו לאמפתיה ולאהבה, את המסוגלות שלנו לאדישות ולאכזריות. ומאחורי המראה הזו המראה המשקפת את הצופים. מראה שטוחה וגדולה המוצבת בגב הכלוב, מאחורי הקופיף ו"אמו". הבבואה שלנו, המשתקפת במראה הזו, אינה מלבבת.

​

כשאנחנו מבינים שהאנשים שנראים בתמונה, כשהם כביכול רחוקים מאתנו, אינם אלא ההשתקפות במראה של צופים המצויים במקום בו אנחנו עומדים, מתגלה לנו גם דבר חדש לגבי שתי הילדות. מתברר לנו, שהמבט האמפתי של הילדה משמאל מצטלב במדויק עם מבטו של הקופיף. מסתבר לנו גם שהקופיף, המוצץ את אצבעו ומבטו נראה תלוי באוויר מביט בעצם ביד השלוחה של הילדה הימנית. אולי הוא רוצה למצוץ את אצבעה היא? הנתק לכאורה, שנוצר מהאשליה כביכול הקופיף הוא בגבו לקהל, מופרך פתאום. הקופיף הוא עם פניו לקהל. התקשורת אפשרית והיא קורה. הבחירה אם היא תתרחש היא שלנו.

​

ואולי הילדות הן היחידות שרואות את הקופיף באמת? אולי המבוגרים כלל אינם מבחינים בו אלא פשוט מתבוננים בבבואותיהם הם במראה שנקרתה בפניהם? – בוחנים אם התסרוקת ישרה, אם קפלי החליפה חלקים? הקופיף הוא עבורם שקוף לחלוטין. שקוף כפי שסבלו שקוף. שקוף כפי שכל הקורבנות שלנו הם שקופים: התרנגולות בלולים, העגלים והחזירים במשקים המתועשים, מיליוני הרעבים בארצות העולם השלישי, נכים ופגועי נפש בחברה שלנו... אנחנו חיים בינינו לבין ההשתקפויות שלנו והאחר הוא לעולם מדוכא, לעולם בלתי נראה.

​

יטען מי שיטען: אם הקהל מביט בקופיף מאותה זווית כמונו, ואם הקיר שמאחורי הקופיף אינו אלא מראה גדולה שבה משתקף מה שלפניו, צריכה הייתה הכתובת שעל הקיר להשתקף באותיות מראה ולא כפי שהדבר בתמונה עצמה! נקודה למחשבה. שהרי רק בארץ מראה בדיונית, שהכול בה הפוך, יכול ניסוי זוועה שכזה לשמש כלי להבנה "מה מוביל לאהבת ילד ואם". בעולם אמיתי האותיות הן בהכרח הפוכות, חותרות תחת עצמן, מתביישות בכתוב. העובדה שאנו יכולים לקרוא את האותיות שעל הקיר, שהן מופיעות שם בפשטות, כאילו אינן נושאות שום בעייתיות, היא ההוכחה הניצחת שמדובר בתמונת ראי מעוותת.

​

מראה בתוך מראה – כי התמונה כולה היא אספקלריה ליחסנו לבעלי-החיים האחרים. "הפשע הגדול ביותר כלפי בעלי-החיים אינו השנאה אליהם אלא האדישות לגורלם" – את המשפט הזה שם ג'ורג' ברנרד שואו בפי אחת מדמויותיו. האדישות אינה רק אדישותם של המבוגרים שבתמונה לגורלו של הקופיף המסכן. גם לא אדישותם של המדענים או של מערכת הנשיונל ג'אוגרפיק. התמונה קוראת לנו להסתכל במראה באדישותנו אנו. האם אנחנו מתבוננים בגורלן של התרנגולות שאנו אוכלים את בשרן? האם אנחנו מתבוננים בגורלן של התרנגולות שהטילו את הביצים שאנו אוכלים? האם אנחנו מתבוננים בגורלם של חזירים, כבשים, עגלים, דגים שחיים חיים קצרים וכואבים כדי שיועלו על שולחננו? ואם אנחנו מתבוננים, האם אנחנו רואים? או שמא כמו האנשים בתמונה מבטנו חולף מבעד לעובדות, בלתי-מבחין, אדיש, שקוע בעצמו?

​

התמונה היא אספקלריה של יחסינו לבעלי-החיים האחרים. הרשת הצפופה שתופסת את רוב שטחה, היא השחקן הראשי, הדומם, במערכת הכוח הזו. היא כולאת וחוסמת את החיות האחרות. היא חוצצת בינינו לבינן. היא יציר כפינו, היא איננה הכרח, ובכל זאת היא מעצבת את כל יחסנו למקיף אותנו: יחס של אדנות ושל אדישות. אם רק תתערער, אם רק ייפרץ הגבול השרירותי הזה, אם רק תגושר התהום שכרינו בינינו לבין אחיותינו... והנה המבט הזה המצטלב של הקופיף והילדה. והנה היד הזאת המושטת, נשלחת דרך הרשת. מגששת.