ניסויים חסינים מחוק
בעקבות בש"א 320/08 תנו לחיות לחיות נ' מכון וייצמן למדע (החלטה מ-17.2.2008)
פרשת הניסויים בקופים במכון ויצמן, שנחשפה בשנת 2007 על-ידי "תנו לחיות לחיות", מעוררת קושיות בדבר היחס בין שני חוקים מרכזיים שעניינם הוא מערכת היחסים בין בני האדם לבין בעלי-החיים האחרים: חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) וחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים). למען הפשטות, אכנה אותם בהמשך בהתאמה חוק צער בעלי-חיים וחוק הניסויים. היחס בין שני חוקים אלו, מצדו, מעורר שאלות בדבר מערכות הכוח המעצבות את הנורמות המשפטיות בחברה שלנו.
ראשיתה של הפרשה באזרח, מאלף כלבים בהכשרתו, שנענה למודעת דרושים של מכון ויצמן, שחיפשה "מאלף / מטפל בחיות". הכשרתו זו הספיקה מבחינת מכון וייצמן לקבלתו לעבודה, ומיומו השני בעבודה, החל לעבוד עם הקופים במעבדה של פרופ' גרינוולד ושל ד"ר עומר במכון ויצמן. הניסויים במעבדה זו הם חלק מפרויקט הנמשך כבר כחמש עשרה שנים, של צילום פעילותם של תאי מוח של קופים בתגובה לגירויי ראייה. לולא הזעזוע שחווה אותו מאלף כלבים בחודש בו עבד במקום, יש להניח שלעולם לא היה נפתח לציבור אשנב ההצצה אל שגרת החיים של המעבדה – כשם שהמתרחש במעבדות אחרות נותר סמוי מעינינו. אבל במקרה הזה צילם העובד את המתרחש, הצילומים הגיעו לידי "תנו לחיות לחיות" והעמותה פנתה לבית-המשפט להוציא צו מניעה נגד המשך הניסויים.
עיקרי העובדות הנוגעות לניסויים של פרופ' גרינוולד אינם שנויים במחלוקת. הניסוי המרכזי כרוך באימון הקופים להתרכז במסך מחשב המוצב מולם ולהגיב לגירויים ויזואליים מונוטוניים החוזרים על עצמם (כגון נקודת אור המופיעה ונמוגה). בזמן הניסוי מוחזקים הקופים בסד האוחז בגופם באופן שאינם יכולים לנוע. החוקרים מתארים את הסד כ"כסא ייעודי". כדי לגרום לקופים לשתף פעולה עם הדרישות מהם, הקופים נתונים במשטר הצמאה ("משטר נוזלים", כלשון החוקרים). לאורך שבוע העבודה מקבלים הקופים כמות מוגבלת של נוזלים, וזוכים בזרזיף של מים או מיץ רק כאשר הם מגיבים לגירוי הוויזואלי כנדרש מהם. רק בסופי שבוע יש לקופים גישה ללא הגבלה למים. את מידת הצמא בו נתונים הקופים אפשר ללמוד דווקא מהתגובה של מכון וייצמן לבית-המשפט: המכון מסביר, כי חיזוקים חיוביים כגון ממתק לא היו מספיקים כדי לגרום לקופים להגיב שוב ושוב בצורה המצופה לגירויים החוזרים על עצמם. בשלב מסוים של הניסוי נחתך עור הגולגולת של הקופים (העור אינו נחתך אלא מופשל, מתקן מכון ויצמן בתגובתו לבית-המשפט), ועל הקרקפת החשופה מותקנת יציקה של דבק דנטלי. פעמיים בשבוע מגולח השער הצומח מסביב להתקן. הגילוח כואב, כפי שניכר היטב ממחוות הפנים של הקופים ומרעידת הגוף המוחזק בסד. מכון ויצמן טוען, כי במהלך הגילוח נעשה שימוש בחומרים מאלחשים. בשלב נוסף של הניתוח נקדחים בגולגלות הקופים חורים בקוטר של 2.5 ס"מ, ופעילות תאי המוח מצולמת באמצעות מצלמה מיוחדת, בזמן שהקופים מרוסנים בסד במשך שעות ארוכות אל מול המסך. בין טיפול לטיפול מוחזקים הקופים כל אחד לבדו בכלוב מתכת קטן עם העשרה סביבתית מינימלית. מדובר בקופים חברתיים מטבעם, המוחזקים כך במשך שנים. ההוצאה מהכלוב היא באמצעות מוט תפיסה ארוך.
באשר לתכלית הניסוי, הצביעה תנו לחיות לחיות על שיטות הדמיה לא-חודרניות המשמשות לחקר המוח, וניתנות ליישום גם על בני-אדם. מכון ויצמן, מצדו, טען ליתרונות של שיטת ההדמיה של פרופ' גרינוולד, אשר נותנת צילומים ברזולוציה גבוהה יותר, אף כי בהיותה חודרנית היא אינה ישימה לחקר המוח האנושי. מעבר לאפשרות להציץ אל תוך המוח בפעולתו – העניין המחקרי הטהור של הניסויים – הפליג מכון ויצמן בתגובתו אל יישומים היפוטתיים בעתיד של המידע שיצטבר בניסויים הנמשכים כבר עשרות שנים.
אחת השאלות שעוררה התביעה של תנו לחיות לחיות היתה אם הניסוי עומד בכללים שפרסמה המועצה לניסויים בבעלי-חיים. כללים אלו מפנים מצדם אל כללים של מועצת המחקר הלאומית (National Research Council – NRC) בארצות-הברית. תנו לחיות לחיות ציטטה שורה של כללים שהופרו לכאורה בניסויים שתועדו. מכון וייצמן, מצדו, טען שהכללים לא הופרו כלל ועיקר. המכון עובר על הכללים עליהם מצביעה העמותה ומראה כיצד כל כלל הוא בבחינת "שטר ושוברו לצדו" – לצד ההוראה העיקרית, שעשויה להרשים בהגנה שהיא פורשת על בעלי-החיים, נמצאים תמיד חריגים ושיקול דעת לסטות מהכלל. אם טענתו של מכון וייצמן נכונה, מתברר שכללי ה-NRC (וממילא גם הכללים של המועצה לניסויים בבעלי-חיים בישראל) אינם יוצרים שום נורמה משפטית ממשית: מדובר באשליה של כללים, שבפועל הם מחוררים כמסננת. מכון ויצמן טען עוד, כי הניסויים שנחשפו ותנאי ההחזקה של הקופים כלל אינם חריגים, אלא משקפים את המקובל והנוהג בכל העולם, וכי מכון ויצמן עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר הנבחנים בידי גופים שעיסוקם פיקוח על מעבדות בעלי-חיים. גם טענה זו, שהיא כנראה נכונה, צריכה להגביר את החלחלה אצל כל מי שצפה בתמונות שצולמו במכון.
אולם תביעתה של תנו לחיות לחיות לא הוכרעה על בסיס הערכת הסבל של בעלי-החיים או פירוש כללי המועצה לניסויים בבעלי-חיים או כללי ה-NRC. כוחה של תנו לחיות לחיות לבקש צו מניעה בבית-משפט השלום יסודו בהוראה מחוק צער בעלי-חיים. כדי לבדוק אם ישנה אפשרות לבקש צו מניעה במקרה הנוכחי (ואם בית המשפט מוסמך לתיתו), נדרש בירור של היחס בין חוק צער בעלי חיים לבין חוק הניסויים. המפתח היה בהוראה בחוק צער בעלי-חיים הקובעת כי "חוק זה לא יחול על ניסויים בבעלי-חיים הנערכים על פי חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים), תשנ"ד-1994". תנו לחיות לחיות טענה, כי כשניסוי בבעל-חיים נערך בניגוד להוראות חוק הניסויים, ולא בהתאם אליו, הפגיעה בבעלי-חיים אינה יכולה להמשיך לחסות תחת הגנת אותו חוק. במקרים כאלו ניתן לבחון אם מדובר בהתעללות אסורה לפי חוק צער בעלי חיים, ולעמותות להגנת בעלי-חיים מוקנית הסמכות (לפי חוק צער בעלי חיים) לפנות לבית-המשפט בבקשה לצו מניעה. מכון וייצמן, לעומת זאת, טען, והמדינה הצטרפה לטענתו, שבשום מקרה ניסוי בבעלי-חיים אינו יכול להיות עבירה של התעללות לפי חוק צער בעלי-חיים – גם ניסוי שנעשה בניגוד משווע להוראות חוק הניסויים, כגון ניסוי שנעשה תוך הפרת תנאי ההיתר שניתן לחוקר או אף ללא היתר כלל.
בית-המשפט קיבל בעניין זה את טענת מכון וייצמן. חוק הניסויים קובע מערכת הסדרים משלו לאכיפת הוראותיו. מערכת זו מתקיימת במקביל למערכת ההסדרים הקבועה בחוק צער בעלי-חיים, והיא שונה ממנה. כך, למשל, קובע חוק הניסויים את הענישה על ביצוע ניסוי בבעל-חיים ללא היתר – והעונש המרבי הוא שנת מאסר, שליש העונש על עבירה על חוק צער בעלי-חיים. בחוק הניסויים קבוע גם מנגנון להפסקת ניסוי שנערך בחריגה מהיתר: הסמכות מוענקת לוועדה מינהלית, שאחד משלושת חבריה הוא בעצמו חוקר מתחום הרפואה או מדעי החיים. גם השר הממונה על החוקים הוא אחר: שר החקלאות ממונה על חוק צער בעלי-חיים, ואילו על חוק הניסויים ממונה שר הבריאות. השופט אורן שוורץ מציין בהחלטתו כי התמונות שצילם העובד קשות לצפייה וכי בנקל ניתן להתרשם כי הקופים שעוברים את הניסוי סובלים סבל רב. עם כל זאת, לאור הוראות החוק, הוא מוצא שאין לו הסמכות לדון בבקשתה של תנו לחיות לחיות, והוא דוחה אותה. הוא מפנה את העמותה לתקוף בבג"ץ את ההיתרים שניתנו לניסויים, או לבקש צו מניעה בבית-המשפט המחוזי, שלו נתונה הסמכות לדון בכל בקשה שלא נקבע לה בית-משפט מוסמך.
אם זו אכן הפרשנות הנכונה ליחס בין שני החוקים, הדבר מחייב הסבר. שני החוקים, כך לפחות לפי הפסיקה, אמורים לבצע מהלך דומה של איזון אינטרסים: מצד אחד זכותם של בעלי-החיים לחיים ללא סבל, ומצד שני אינטרסים אנושיים, שבהתאם למקובל בחברה שלנו היום עשויים לגבור על זכותם זו של בעלי-החיים. לכאורה לא צריך להיות הבדל מהותי בין אופן האיזון כשמול סבלם של בעלי-החיים עומדים האינטרסים הכלכליים של תעשיית הבשר או החלב, המטרות הבידוריות של תצוגות בעלי-חיים או הסקרנות המדעית של חוקרים באקדמיה. נכון, לגבי ניסויים בבעלי-חיים יש טעם במשטר היתרים, שימנע מראש ניסויים שאינם עומדים בנוסחת האיזון. אולם משטר היתרים קיים גם לגבי מופעי בעלי-חיים, ואפשר להחילו גם בעניינים אחרים (בשווייץ, למשל, דגמי כלובים לכליאת בעלי-חיים טעונים היתר מראש). הנהגתו של משטר היתרים אינה מצדיקה את קיומו של מנגנון אכיפה עצמאי ונפרד לתחום אחד של ניצול בעלי-חיים.
מה שמאפיין את ההסדרים שבחוק הניסויים הוא האוטונומיה המוחלטת כמעט של הממסד האקדמי לפקח על עצמו. המוסדות האקדמיים עצמם מסמיכים את אנשיהם לבצע ניסויים בבעלי-חיים ומאשרים לעצמם את הניסויים. למי שמזוהים עם הניסויים בבעלי-חיים ישנה שליטה מוחלטת במועצה הארצית לניסויים בבעלי-חיים, הקובעת את הכללים לפיהם ייערכו הניסויים ומפקחת עליהם. חוק צער בעלי-חיים יוצר רשת רחבה של בעלי-סמכויות אכיפה: הממונה לפי החוק, מפקחים, נאמני בעלי-חיים, ארגונים להגנת בעלי-חיים ועוד. כל אלו הם עיניו וידיו של החוק בחנויות בעלי-חיים, במשקים חקלאיים, במכלאות, בפינות ליטוף, במרפאות הנעזרות בבעלי-חיים, בבתים פרטיים... רק מעבדות הניסויים הן מבחינתם מעבר למסך אטום.
שום טעם ענייני אינו יכול להצדיק הוראת חוק שמונעת מארגון להגנת בעלי-חיים להעמיד לבחינת בית-המשפט את חוקיותו של ניסוי בבעל-חיים, באותו אופן בו ניתן לעשות זאת לגבי כל סוג אחר של שימוש בבעלי-חיים לא אנושיים. ההסבר היחיד להוראה כזו הוא הסבר פוליטי: הכוח שמחזיקים בידיהם מי שעורכים ניסויים בבעלי-חיים איפשר להם לשכנע את המחוקק ליצור עבורם מובלעת אוטונומית, מעין מדינה בתוך מדינה. המובלעת הזו מתנהלת בהתאם לקודים פנימיים משלה, בהתאם לסטנדרטים שנקבעים בתוכה בלבד, תחת יומרות של ידע ומקצועיות ותוך שימוש בשפה מכובסת. בהכרעה בין האינטרסים שלהם לבין זכויות היסוד של בעלי-החיים משמשים אנשי המובלעת הזו מחוקקים, שופטים ומוציאים לפועל. ושורה של הוראות חקיקתיות ממגנים את המובלעת הזו ככל הניתן מפני ביקורת חיצונית.
פרופ' גרינוולד, מתגאה מכון וייצמן בתגובתו, פתח אשנב להצצה אל תוך מוחם של קופים. פרשת גרינוולד, מצדה, מספקת לנו אשנב צר להצצה אל המתרחש יום-יום במעבדות הניסויים, וגם אל החסינות מרחיקת הלכת שהחוק הישראלי מעניק לנסיינים.